דם חדש
 
לפני שנתיים, אחרי שהצדיעו ליצירתו של משה אבן עזרא במסגרת פסטיבל העוד, ציפיתי שנקמת הטרקטור תצא להופעות עם המופע (כפי שעשוי ברי סחרוף ורע מוכיח עם שירי יהודה הלוי). להערכתי, היה להם ביד מופע לרוץ אתו. הם לא עשו זאת, מנימוקים שלהם שבוודאי חשובים יותר מגחמות שלי. בעיקר, אני מניח, בשל התחייבויות קודמות. אחת מהן, מן הסתם, הייתה לאלבום החדש "נשאר רץ לרוץ" שראה אור החודש, במרחק שמונה שנים מאלבום האולפן הקודם שלהם, והששי בכלל, "לאן הולכים פתאום כולם" (2003).
 
עד לצאתו הספיקה החבורה להשלים שינוי גדול בהרכבה ובצביונה המוזיקלי. מצד אחד החליפה את נגן הקלידים רועי ירקוני, ששירת אותה בעבודה על  אבן עזרא בעידו זלניק, ומצד שני, הפכה את נגנית הוויולה גליה חי, גם היא שותפה להפקה בפסטיבל העוד, לחברה מן המניין בהרכב, ובכך הפכה "נקמת הטרקטור" לחמישייה ולראשונה בתולדותיה עם מוזיקאית בהרכבה, נגנית וזמרת.
 
ואכן, למרות שנקמת הטרקטור מושתתת עדיין על רית'ם-סקשן - עם אבי בללי היוצר המרכזי, הסולן ונגן הבאס, אופיר לייבוביץ' נגן הגיטרות ואביב ברק כמתופף - החידוש המהותי בה הוא בתוספת של חי. לא שוויולה הוא צבע חדש או מרחיק לכת. דגימות של כלי מיתר כבר הנצו כליווי או כקישוט ביצירה הקודמת, התיאטרלית בעיקר, של הלהקה. אבל לא כחלק בלתי נפרד מן האמירה, ביצירה, בנגינה ובהופעה.
 
ביחד עם הווקאלס שלה, התוספת של גליה חי היא יותר מהזרמת דם חדש. חי, כבר לא הנערה הביישנית והמהוססת של פעם, אלא חיית במה שהוותק שלה  מעצים את בטחונה, מתאים אותה לחספוס אבל גם מרכך את הגבריות השופעת. חי בגוב הרוק'נרול הכי גברי בסביבה.
 
כי בניגוד להרכבי רוק לא מעטים שמסתובבים בינינו ומתכתבים עם הפופ ועם להיטי רדיו, החבורה של בללי ולייבוביץ' (היחידים ששרדו את 22 שנות קיומה) מסורה לרוק נטו. רוק כהלכתו. של גיטרות, כמעט מתכתי, אבל יבש, ענייני, תמציתי, דבק בעיקר ולא בניואנסים ובקישוטים. רוק של נגינה, של מוזיקה, של יצירה. של זמר-יוצר שחשוב לו להגיד משהו על העולם, של גיטריסט מחויב ושל מתופף אימתני, כפי שתמיד היה בנקמת הטרקטור. ועכשיו גם ויולה. ואיזה יופי זה.
 
שירי הגות, אהבה כמיהה וחסך
 
ב"נשאר רק לרוץ" נקמת הטרקטור חוזרת רעננה מתמיד. בללי, כותב מרתק ומלחין משובח, במיטבו כזמר. שר יוצא מן הכלל. הקול אמנם מחוספס, אולי לא "נקי", אבל מאוד מדויק ומשמעותי, ונימת הייאוש המובנית בו טעונה ודרמטית, כפי שתמיד היה אצלו. הנגינה מלאת תשוקה, הסאונד מצליף, חורט בבשר. כל מה שמצטייר בדמיון כלהקת רוק. ולמרבה המזל, נקמת הטרקטור נשמעת על במה כפי שהיא נשמעת באלבום. הכל מוכן וישים למופע במה, ללא תוספות, ללא נגנים מחליפים או אורחים, להוציא קצת תוספות בכלי הקשה. כמו שזה מוקלט כך זה נשמע גם על הבמה.
 
אבל קודם האלבום. עשרה שירים ב-43:57 דקות. שבעה מהם יצירות חדשות (מלים ולחנים: בללי) כשהאחרים הם חידושים ליצירות קודמות : "ג'ונגל פיתוח" (מ"זכות הצעקה", 92'), "מתנתקת" (מאלבום הבכורה, 90') ו"כנפיים שבורות" (מפסקול הסרט בו ניגנו), שבו מתארחת יסמין אבן. שני הראשונים, ובסך הכל שמונה מתוך העשרה, נכללים במופע. עוד נעדר "על הקצה".
 
כבדרך כלל אצל בללי וחבריו, האלבום מושתת על שירי הגות, על גבול המטאפורה ("תעתועים", הרצועה הפותחת, למשל), על חיינו הפרטיים והכלליים. יש בו שירי אהבה, כמיהה וחסך לשמם, כמו "גאות" (עם מיכל שפירא כזמרת אורחת) הפשוט לכאורה, שמהווה דוגמה מצוינת לזמרים הים תיכוניים (בעיקר בזכות הסאונד המזרחי הפנטסטי שלו, גם בהופעה!) שלאהבה יש עוד רבדים; "מתנתקת" הוותיק, שהוא משחק בין המינים; או אפילו "ברלין" המצוין, שמבקש קירבה וחושש מהתרחקות.
 
גם יצירות מחאה וביקורת, כמו "ג'ונגל פיתוח" הוותיק והרלוונטי-נצח במציאותנו הגיאו-פוליטית ("המערב הפרוע במזרח התיכון... כל מצע הבחירות מציע שחיתות"); או "הכל טוב" שלכאורה נימתו אופטימית וידידותית (ואולי משום כך יצא כסינגל שני) אך למעשה הוא מסה ביקורתית נגד החיים את הרגע מבלי לראות את המחר ("נחיה את העוקץ/ נחשוב על הדבש... נבקש סליחה/ ננשק מזוזה... מישהו יורק, מישהו נדקר/ הכל מתוקתק, הכל מתוזמר... הרב יברך את הרצח הבא/ ואנחנו נשתה מהיין הרע"); ולבטח "אדרנלין" המטמטם והפסיכדלי משהו שמנסה לשרוד במרוץ המטורף של החיים המודרניים, לרצות להיות קיים בעולם של ריאליטי, כחש ושקר, של נהנתנות וסמלי מעמד.

רק דבר אחד היה חסר לתפארת המעמד. קהל צעיר. לא נצפו פנים חדשות באולם. מה זה מלמד? שהרוק הישראלי הוא אמנות לקהל מבוגר? שהוא אמנות נכחדת? שאין ל"נקמת הטרקטור" ממשיכי דרך נאמנים למלא את החסר? או שמא, ההפסקה הארוכה מהופעות שגזרה על עצמה הלהקה, הפכה אותה ללא מוכרת וללא רלוונטית, חלילה? או שיש לה אמנם הערכה בקרב זקנים, אבל אין לה גדודים חדשים?
 
ואולי הרוק'נרול של נקמת הטרקטור, צריך את הזמן שלו בקרב אוזניים צעירות, את השהות שלהם לשמוע, לפענח ולהפנים. כדאי להם. אחלה להקה. ולא לשון דיבור של חברה', אלא במלוא הגדולה והכבוד. 
 

"נקמת הטרקטור" (יח"צ)

ומילה אחרונה לאכסנייה: מועדון התיאטרון הוא אולם נהדר לרוק'נרול, אבל לא מתאים לקהל הישראלי החצוף וחסר הבושה. התאכזבתי לגלות - בעצם לא, הייתי מופתע אם לא הייתי מתאכזב - שמאבקם של המאבטחים לאכיפת איסור העישון הוא למראית עין. הם יעילים לתפוש פרטים באפילה, אבל נמנעים מלהעיר למקורבים שמתארחים אצל קונסולת הבקרה והפיקוח. בושה!
 
נקמת הטרקטור. נשאר רק לרוץ (Anova)

נקמת הטרקטור. מופע השקה. מועדון התיאטרון יפו. שלישי, 11 באוקטובר 2011