רחובית

אחרי שזלגו למייל שלי כמה סינגלים שלה, הגיע לידי דיסק אינדי של אחת בשם תמר קפסוטו. "למה לא" קוראים לו. רק מתוך כדי עיון בחוברת שצורפה אליו - בפורמט אחר לגמרי וכלל לא שייך, מלבד הפונט והצבע (תכלת) האחידים - התחוור לי שהוא אלבומה השני.

הראשון, שראה אור כבר ב-2008, נשא את השם המפתיע "לא". ניסיתי לשמוע. לא הצלחתי. נגני הדיסקים שלי, בבית וברכב, לא הצליחו לפצח-לפענח אותו.

למרות זאת, ובניגוד לעמדותיי המוצהרות (לא לראות הופעה בלי להתוודע קודם לחומרים המוקלטים), שמתי נפשי בכפי. החוברת, או שמא "העלון" בשפתה של יוצרתו, למרות המחתרתיות הלא סדורה והבלתי צפויה, והגרפומניות הבלתי נשלטת שנשבה מ-40 עמודיה, הייתה אניגמטית ומבטיחה מספיק. וגם לא היה לי דבר אחר לעשות באותו ערב.

כשהעמקתי לקרוא אחרי ההופעה, מדוע בחרה בשם "לא" לאלבומה הראשון (בתמצית: "ידעתי שהגיע הזמן לשאול קצת למה בתוך כל הלא הזה. הייתי זורקת את המלה הזו בכל הזדמנות... כאילו חיי היו תלויים במשמעויות שהיא מייצרת. כיום אני מבינה שחייו של אדם אכן תלויים במשמעויות שהוא מייצר, ושלצערי, לא מעטות הפעמים בהן חיים מצויים בסכנת הכחדה כתוצאה מהקשר הישיר למשמעויות אלה. לא אפצח ואספר... והייתי רוצה להשאיר קצת אוויר לנשימה וזמן למוזיקה"), הבנתי שלא צריך להבין הכל כדי להיפתח ליצירתה של קפסוטו ולתמונת עולמה. כדאי רק לפתוח את הלב וגם את האוזניים.

תמר קפסוטו, צילום: נינו הרמן

קפסוטו היא רחובית. הגדרה שלה. אחת שמופיעה ברחובות, מבחירה שלה וגם מחוסר ברירה, כי זו לדעתה, הדרך היחידה להילחם על אמנותה ועל קיומה. היא נאלצת לעשות זאת אחרי ששרה בכל הזדמנות שיכלה לגרד ובכל פאב אפשרי, וגם מפני שסצינת ההופעות הקיימת לא יכולה לעכל אותה ורואה בה מטרד, בעוד המאזינים המזדמנים ברחוב דווקא מאירים פניהם אליה.

מה גם שברחוב הפרנסה היא מיידית, לא שוטף פלוס אינסוף (והיא מגוללת בעלון תכתובת משעשעת-מרירה שניהלה עם אגף רישוי עסקים בעיריית תל אביב על זכותה להיות רוכלת של מוזיקה, וגם דיאלוג, מעלף ומאלף לא פחות, עם פקחית מאגף התנועה, ועוד מחשבות, הרהורים ותובנות שאפשר ללקט רק ברחוב).

בינתיים, כאילו מלמעלה, נפל על קפסוטו תור המחאה החברתית. תרבות הרחוב נעשתה חשובה במהלך הקיץ החולף, ונהיה פתאום צפוף לאמנים ברחובות המחאה. הם, גם הרחובות וגם האמנים, נהיו סולד-אאוט מטורף. והיו כמה שבועות מחממי לב לתשומת הלב החברתית. אבל קפסי, כינוי חיבה שחברותיה הדביקו לקפסולת האדרנלין והאמירה המבעבעת, לא רוצה לגמור ברחוב, להתעמת לנצח עם החוק ורק לפגוש קהל לא מודע. במיוחד כשעכשיו חורף וקר בחוץ.

שירים שמבקשים לצאת

פעם רחובית היא תמיד רחובית, אבל טוב וחם באולם מופעים מסודר. עם במה, ציוד הגברה וסאונדמן, וקוני כרטיסים. לא הרבה. ארבעים איש כולל עובדי תמונע, הצוות הטכני, בני משפחה ומוזמנים כמוני. וגם צריך ללכת הלאה. להתקדם. כי לא כל דבר אפשר לעשות ולשיר ברחוב. ולכן גם עושים דיסק, אפילו אם הוא מחתרתי (ונמכר בכל סכום אשר ידבנו לבו של הרוכש). תכליתו להיות אבן דרך ולהשאיר חותם, וגם כדי לפנות מקום ליצירה מתקדמת יותר ומן הסתם בוגרת יותר, שבדיסקים הבאים.

קפסוטו שרה בעברית ובאנגלית. שירים שהיא כתבה, שירים שהלחינה (יונה וולך ורוני סומק, למשל), ושירים ששאלה מיוצרים אחרים, מג'וני מיטשל ועד ווילי נלסון. היא קטנטונת, מתוקה וחביבה להפליא ומצועצעת בגינדור רחובי, כשבג'ינס שלה חגורה שהיא בעצם צעיף.

מי שמופיע ברחוב בוודאי נתקל בכל מיני טיפוסים, הערות ואתגרים לא צפויים, וצובר מן הסתר ניסיון וביטחון שלא יסולאו בפז. והם ניכרים היטב בקפסוטו, שגם נזקקת למנות הומור נדיבות, על חשבונה ועל חשבון חברותיה-אורחותיה במופע רוני וגנר (בכלי הקשה וקולות) ונועה ברירו מ"צוזאמן" (בשירה), כדי לעבור בשלום את המעמד. אם כי מה מתאים למופע כובע עדיין לא מספיק להופעת במה.

עם גיטרה אקוסטית, מפוחית פה וצפצפת קאזו, המוזיקה של קפסוטו על הבמה היא פולקית, במינעד שבין בלוז לרוק רך. אבל היא רק כלי התחבורה להעברת המסרים והמאבקים האישיים (וגם תופעת ריקי ותורת המטעים, למיטיבי רפרטואר קפסוטי) והאמירות החברתיות שלה.

שירים קטנים על אירועים טריוויאליים, כתובים בזרם התודעה, לא תמיד מחויבים לחריזה. הם גם לא להיטי רדיו, לא בשלב הזה של הדרך, אלא שירים שמבקשים לצאת, גם כמרפא וכמרגוע לנפש שמשתוקקת להתבטא. בכתיבה שלה ניכרות השפעות של מנטורים גדולים וחשובים, ממאיר אריאל דרך זאב טנא ועד אריק ברמן. ובביטוי המוזיקלי והזמרתי שלה נשמע הדהוד, במיוחד בתעלולים ובקולות הגבוהים, לקרולינה אברץ ולאפרת גוש. חתיכות ייחוס.

במשך קצת יותר משעה היא מגישה 14 שירים משני אלבומיה עד כה - בעיקר מ"למה לא" (שבו 14 רצועות) ופחות מ"לא" (שהוא בעצם אי.פי., עם חמישה קטעים בלבד). מרבה לדבר בין השירים ובעצם מנסה לעשות את אותו דבר רק בדרך אחרת. אלטרנטיבית קוראים לזה, אבל לא בהכרח.

מתחילה עם "האמת" (שאחר כך, סוף סוף בהאזנה ביתית, במחשב דווקא, פלטפורמה שאני מתעב להתמסרות המוזיקלית שלי, מתגלה כאחלה רוק'נרול, חומרים שמהם עשוי להיט); מזגזגת בין אנגלית לעברית; מתעמתת עם רוני, מסנג'רת אותה לכיוון הגיטרה שלה; משמיעה את "אחרי הכל" מ"לא", שמופיע גם ב"למה לא", כנראה בהקלטה מוקדמת יותר; מזמינה את נועה, לשירה משותפת של "הבטן" ("הבטן מתהפכת/ שם נמצא הפחד..."); מפעילה את הצופים ("זה לא שירה בציבור, אלא ציבור ששר", היא קובעת בידענות רחובותית) ב"פשוט", שבאלבום נשמע (עם ההפקה המוזיקלית של יוסי מזרחי) שיר אהבה פשוט ומקסים, אבל הפקת הבמה דלה מדי מכדי להאיר את כוחו.

נועה ורוני מחליפות עמדות ביניהן לביצוע מתוק של קאנטרי אמריקאי יפה שירה; תמר מקפידה לציין אחרי שיר נוסף שלא היא כתבה אותו, אלא רוני סומק; אחר כך מגיעה לשיר הנושא, לביצועו היא יוצרת תזמורת של שלושה נגני קאזו - היא, רוני ואחיה בועז קפסוטו, שלגמרי במקרה נמצא באולם. ועדיין, עם כל חביבות הרגע, השיר בהופעה לא מתמודד עם העושר הקברטי-תיאטרלי של הקלטת האולפן.

 ויש גם מחווה לג'וני מיטשל, שבה רוני גם מלווה קולית; ולפני סיום קצת דברי תודה לשותפים וכיבושין לקהל: "אמנם אתם מעט, אבל זו לא אשמתכם"; ואז הדרן ראשון עם רחובי לשעבר, אחד שניגן בלהקת הרחוביות שלה, שנשלף מן האולם ומתנדב להוביל בגיטרה בביצוע מעורב, עברית-אנגלית, של S.L.A (ובעברית, סקס, לאב אנד ארט), שיותר מאוחר יתגלה בבית כקאנטרי תוסס וכלהיט שכולנו החמצנו.

ההדרן השני מוקדש –ל-"קונדומים", שמתברר כגדול בלהיטיה (באלבום הוא מתחיל עם נימה ג'אזית מלנכולית  ומסתיים כאפוס מחזמרי), ואליו נלווה גילוי נאות: כשקפסוטו מבצעת אותו ברחובות ירושלים היא מציגה אותו כשיר על "קרוטונים"; למאזיני האלבום הרגישים היא מציעה להחליף את המלה הגסה בfreedom האנגלית. בכל מקרה, חבוי בו מוטו עצמי חשוב: "לפעמים כל מה שאנו צריכים זה לצבור ניסיון". אכן ובהחלט. 
  

בדיעבד, שמחתי על הסידור שנכפה עליי. קודם ההופעה, אחר כך האלבום. כיון שהתקליט הרבה יותר יפה ועשיר, מגוון ומפתיע מאשר המופע. ונראה שקפסוטו זקוקה לקפיטל או למפיק שישים קצת כסף במופע מושקע יותר. כי יש באלבום צבעים רבים שלא משוחזרים על הבמה.

בנוסף למפורט לעיל צריך להזכיר גם את  הרוק הטיפה מלוכלך של "עברית ברורה" (אגב, הוא, "קונדומים" ושיר הנושא יכולים להסביר-להצדיק את התגיות שלה כ"פולק מרדני רך", "נון ריליג'וס" ו"פּורן מדיטאטיבי") את הלחן יפה שהדביקה ל"הבובה של גוגול" של יונה וולך והפכה אותו לשיר ערש מסויט, ואת בלדת האהבה החביבה "מעורב רגשות", דואט עם אלי לולאי, סולן "רוקפור" לשעבר. 
 

בקיצור: כרגע לקפסוטו יש אלבום מתוק אבל הופעה שמתאימה לחברה'. זה אולי שלב נחשב יותר מהופעת רחוב, אבל מוקדם עדיין למופע סדור. ועם זאת, אין רגע משעמם.

תמר קפסוטו. למה לא (עצמאי).
תמר קפסוטו. סולו רגש. תיאטרון תמונע תל אביב. שלישי, 14 בפברואר 2012