התיאטרון הישראלי אוהב את ויליאם שקספיר. עובדה. הקהל נוהר בהמוניו לכל הפקה שקספירית חדשה בתיאטרון הרפרטוארי, על אף הקשר הרופף, במקרה הטוב, של העם היושב בציון עם מורשת המחזות המפוארת של האנגלי מן המאה ה-16. משהו שם תפס אצלנו חזק. אבל מה בדיוק?

השחקן ידידיה ויטל, המגלם בימים אלה את דמותו של לוצ'נטיו בקומדיה השקספירית "אילוף הסוררת" בבית ליסין, מצביע על הסבר אפשרי: "הגאונות של שקספיר היתה יכולתו לתמרן בין כל הטיפות וגם לדרוך עליהן. הוא כתב בהזמנת פטרוני אמנות והיה מחויב לרצות אותם עם ערכים נוצריים, מוסרניים ופטריארכליים, אבל תוך כדי הוא גם השחיל לבמה סוגיות לגמרי מודרניות וליברליות".

שטיפת מוח לאישה דעתנית ועוצמתית

"רואים את זה בהמון מחזות, ממשיך ויטל, "למשל ב'הלילה ה-12' בסצנות הארוטיות בין אישה שמתחפשת לגבר לאישה אחרת, ב'סערה' ויש עוד".

אפשר לומר שהוא מצא דרך להערים על בעלי ההון שדרשו מחזאות מגויסת ושתל מסרים חתרניים, שאקטואליים גם עבורנו היום?

"בדיוק. ובקרוב זה יידרש גם ממחזאים ישראלים אם משרד התרבות ימשיך בדרך שלו".

נקווה שלא ניאלץ להגיע לשם. איך כל זה בא לידי ביטוי ב"אילוף הסוררת"?

"זה מחזה שעורר הרבה מחלוקות במרוצת הזמן. מצד אחד הוא הציג גיבורה נשית, קתרינה, שמגלמת מיה דגן - מאוד פתוחה, חריפה, דעתנית ועוצמתית, שלא מתכופפת לרצונם של גברים - משהו שלא היה קיים בכלל בתקופתו של שקספיר.

"היא פוגשת בגבר היחיד שמעז להתעסק איתה, פטרוקיו, אצלנו יובל סגל, ונוצרים ביניהם יחסים של כימיה ואהבה, כי גם הוא יוצא דופן. אבל הסיפור שלו מתחיל בהבטחה לכסף, אם יצליח לגרום לפה ג'ורה הזה להפוך לאישה צייתנית.

"כאן המחזה תופס תפנית שהפכה את הראש לכל מי שעסק בעיבודים המודרניים למחזה – קתרינה עוברת שטיפת מוח, אילוף, והופכת לאישה כנועה שבסוף המחזה מרביצה מונולוג ארוך על זה שהאישה חייבת לזחול מתחת לנעלי בעלה.

"ככל שהזמן מתקדם ואיתו הפמיניזם, לפחות לכאורה, הסוף הזה נתפס כיותר ויותר פרובלמטי. הבמאי אודי בן משה ערבב את הקאסט בתהיות שלו ובסוף מצא פתרון מגניב".

שאסור לך לגלות.

"נכון. אבל אני יכול להגיד שההצגה היא יותר מחגיגת תיאטרון צבעונית. יש גם איזה יציאה".




אילוף הסוררת (גדי דגון)




"הקהל צוחק מהטקסט עצמו, לא פחות מאשר מהגגים"

גם התרגום הנפלא של דורי פרנס עוזר לרלוונטיות של המחזה.

"זה תפקיד שני שלי במחזה של שקספיר. הקודם היה לפני שבע שנים ב'לילה ה-12' בתיאטרון גשר, גם הוא בתרגום פרנס. הגדולה שלו היא בשמירה על הלהטוט והחריזה והמשקל המקוריים, אבל במיוחד על הסלנגיות של הטקסט.

"המורה שלי למשחק רחל שור ז"ל בניסן נתיב היתה אומרת: 'שקספיר כתב לעם על נאדים, פלוצים וזיונים'. זה מה שדורי הבין, לא צריך התייפייפות פיוטית כשמתרגמים את שקספיר. זה בשר ושעועית, ארצי, בוצי, מהאדמה. אז מצד אחד הוא מלא כבוד לטקסט, ומצד שני לא פוחד ללהטט בו בכיף. זה תורם המון להנאה של הקהל, וזה הפתיע אותי".

למה?

"חשבתי שרק הקהל 'הספרותי' ייהנה מהטקסט, והקהל 'האמיתי' ייהנה מהסיבות הברורות מאליהן: במאי מנוסה, קאסט נהדר, פתרונות קומיים מבריקים. בסופו של דבר יצא שהקהל צוחק מהטקסט עצמו לא פחות מאשר מהגגים. לא ציפיתי לזה, וזאת עוד הוכחה שיש במחזה משהו על-זמני".

אילוף הסוררת (צילום: גדי דגון)





"הכימיה ביני ובין אגם היא סוג של נס"

ויטל (31), בנם של הפסל והצייר בנימין  ויטל והאדריכלית מיכל ויטל ויליד פרדס חנה, נעשה לכוכב ילדים ב-2005, עם הצטרפותו לקאסט סדרת ערוץ הילדים "השמינייה", בעקבותיה השתתף בסדרות מצליחות נוספות, ביניהן "חצויה" ו"תמיד אותו חלום".  

ב-2009 הצטרף לבית ליסין כחבר בלהקת הצעירים של התיאטרון (שהתפרקה בינתיים) בניהולו של גלעד קמחי, ומאז השתתף בהצגות רבות של התיאטרון, ביניהן "מנדרגולה", "משאלה אחת ימינה", "הקוסם מארץ עוץ" ועוד. ב-2013 זכה בפרס הבמה לילדים ונוער כשחקן ראשי בהצגת היחיד "אף פ'ם לא" מאת סיוון בן-ישי, ושנה לאחר מכן כיכב בהצגת בית ליסין "שבטים" לצד אגם רודברג, המשחקת לצדו גם ב"אילוף הסוררת".

 "הכימיה ביני לבין אגם היא סוג של נס. 'שבטים' הוא מחזה בריטי, ריאליסטי ומודרני, על נער חירש וחברתו ההולכת ומאבדת את שמיעתה. לצורך ההצגה למדנו יחד את שפת הסימנים ונהיינו חברים טובים, מה שעשה לאודי חיים קלים, כי היה לנו מאוד קל וכיף להתאהב אחד בשני גם הפעם.

"אגם היא ביאנקה היפה, אחותה של קתרינה, שיודעת לשחק את המשחק ומתחנפת לגברים כדי לקבל מה שהיא רוצה, שזה אותי. אנחנו מגלמים נאהבים שחייבים תחבולה כדי להתאחד, מעין 'רומיאו ויוליה' של הקומדיה".

"כוכבות זה כמו הלילה, בא והולך"

בתקופת ה"שמינייה" היית כוכב ילדים, אבל בשנים האחרונות בחרת בחיים של שחקן תיאטרון. זה לא חסר לך?

"כוכבות זה כמו הלילה, בא והולך, חסר תוכן. רק אוויר. שיחקתי בהרבה סדרות ילדים ואני מקווה לעשות עוד כאלה, אבל להגיד שזה חסר לי? ממש לא. זה גם לא ממש עבר. הילדים שראו ב-2006 את השמינייה הם היום בני 25-20, וכל מלצר/מלצרית או מתדלק/מתדלקת אומרים לי גדלנו עליך ומרעיפים עליי אהבה וזה נעים. אבל מה שהניע אותי מראש ללמוד משחק, הרבה לפני הטלוויזיה, היא האהבה שלי לתיאטרון.

"בתקופת 'השמינייה' ויתרתי על המון פסטיגלים כדי ללמוד תיאטרון בניסן נתיב, ואחר כך הכרתי את ציפי פינס, שהיא מין קתרינה מודרנית. כמו בהצגה, משמיצים אותה שהיא 'שדה משחת, שטן משוטן, פה נוראי', אבל רק מי שמכיר אותה לעומק יודע שהיא לא כזו. יש בינינו אהבה גדולה, ולא מעט בזכותה התחברתי לתיאטרון".

אז יש מצב לפגוש אותך בעוד סדרות?

"בטח. התיאטרון הוא הבסיס, אני כל הזמן לומד שם, אבל זה לא אומר שלעולם לא אשחק עוד בסדרות ילדים. עשייה איכותית יכולה לבוא גם משם. בכל מקרה אני מקווה שאהבת הילדים הבאה שאקבל תהיה האהבה של ילדים משלי, שאני מקווה שיהיו לי בזמן הלא רחוק". 

בשנה שעברה יצאת מהארון כשפרסמת באינסטגרם תמונה שלך ושל בן זוגך בטיול משותף. 

"בתקופה ש'שבטים' עלתה עשו עלי כתבה שבמסגרתה סיפרתי על חיי, וזה עורר סנסציה זמנית שאחר כך עטפה פטרוזיליה והושלכה לפח. בזמנו זה היה מוזר בעיניי אבל אנשים אוהבים רכילות. זה טבע אנושי שצריך לקבל אותו".

רבים מתפקידיך הם ד מויות משולי החברה. ב"שבטים" אתה מגלם בחור חירש, ב"אף פ'ם לא" נער לקוי למידה ויש עוד. זה מקרי או מכוון?

" זה בטח לא מקרי, אבל אני לא חושב שהעובדה שאני גיי מקרבת אותי לדמויות מהסוג הזה. הגעתי למסקנה שכולם מרגישים שהם חלק ממיעוט. זה עניין אוניברסלי. אף אחד לא מרגיש שהוא במיינסטרים.

"אני מאוד אוהב ונמשך לגלם דמויות מהקשת הזו, אבל שמח גם מדי פעם לעשות את דמות המאהב הכובש והמקסים. זה נעים לאגו".

ידידיה ויטל (צילום: כפיר בולוטין)





תרגום: דורי פרנס. בימוי: אודי בן משה. תפאורה: לילי בן נחשון. תאורה: קרן גרנק. תלבושות: אורנה סמורגונסקי. מוזיקה: עדי כהן. משתתפים: מיה דגן, יובל סגל, ידידיה ויטל, אגם רודברג, יניב ביטון, אילן דר, אלברט כהן, אור בן מלך, יקיר שוקרון, ויטלי פרידלנד.
 
"אילוף הסוררת" תעלה בתאריכים 10-7 בינואר 2016 במוזיאון ארץ ישראל ברמת אביב.
 
רכישת כרטיסים