בחודשים האחרונים אנו עדים לקריאות מצד גורמים שונים, לחילופים תכופים יותר בהנהלות התיאטרונים הציבוריים. מבלי להיכנס למניעים שמאחורי דרישות אלה, האם הן נעשות על רקע אישי או מקצועי ואמנותי, והאם הן צודקות, ראוי ליתן הדעת על ההיגיון המקצועי והציבורי, התיאורטי והמעשי של תביעות אלה. דיון ברמה העקרונית
מדוע להחליף?
א. במדינה שבה מנהיגים נבחרים לא ממהרים (לשון המעטה) לקחת אחריות על מחדליהם ולהתפטר, מצחיק לדרוש ממנהלים ממונים, של מוסדות תרבות בכלל ושל תיאטרון בפרט, שיעשו זאת מיוזמתם. במיוחד אם הם עושים מלאכה נאמנה לשביעות רצון שולחיהם. ו"שולחיהם" הם לא שחקנים, במאים, מעצבים, יוצרים ואנשי תקשורת, מתוסכלים או מאושרים, אלא ההנהלות הציבוריות, המדינה וגם הציבור, קהל רבבות של מנויים שמקבל את מנות התרבות והתיאטרון שלו במועדים קצובים ולשביעות רצונו בדרך כלל (שאחרת, לא היו מאריך את תוקף המנוי שלהם). ב. אמת, ראוי לקצוב כהונה ציבורית בפרק זמן קבוע. אם נשיא המדינה נבחר לחמש שנים ומקובל להאריך את כהונתו ב(מקסימום) חמש שנים נוספות, וראש ממשלה נבחר אחת לארבע שנים (אם מצליח להשלים כהונה ללא הקדמת בחירות), בהחלט אפשר לקבוע מסגרת זמן לכהונת מנהל בתיאטרון, ויותר מזה – תקרת זמן שממנה אי אפשר לחרוג (נגיד 12-10 שנים מקסימום). ובטח יש לנהלים מסוג זה תקדימים במדינות לא מעט. ג. בפועל, זה קורה. בכל תיאטרון כנהוג אצלו. כל מנהל - מנכ"ל כמנהל אמנותי - ממונה לפרק זמן קצוב, וכהונתו מוארכת, לא תמיד (כפי שראוי היה) עם הודעה לציבור, על ידי ההנהלה הציבורית שלו (כנראה מפני שהוא "טוב" למוסד בראשו הוא עומד). השאלה היא: האם הדרישה ההגיונית לכאורה והצודקת ציבורית לחילופים אוטומטיים שכאלה (עם פקיעתו של מנדט) תביא גם תועלת לאותו מוסד? ד.כלומר: אם מישהו עושה עבודה טובה (שהיא המצרך הנחשב) שימשיך לעשות אותה. סתם "לגרש" אנשים בעבור מראית-עין ציבורית? למה להחליף ניהול סופר-מצליח (לפחות מהבחינות העסקיות והתדמיתיות, אם אנחנו מתכוונים לנועם סמל ועמרי ניצן בקאמרי, ולציפי פינס בבית ליסין; כשבייבגני אריה בגשר לא "יפה" לגעת) בניהול חדש ואחר, שטיבו לא ידוע ולא בטוח? ומי ערב לכך שהבאים במקומם, שאותם איננו מכירים (או מכירים, אך לא בכישורי הניהול שלהם), יצליחו באותה מידה? ה. כך שהשמות הנזכרים לעיל אינם אשמים. יכולים לאהוב או לשנוא אותם על בני האדם שהם, על התנהלותם ביום-יום, על אופן התבטאותם, אפילו על בחירותיהם האמנותיות, אבל אי אפשר לקחת מהם את כישורי הניהול שלהם. וניהול הוא הדבר שעומד כאן למבחן ולמשפט. כי ניהול הוא לא רק מישרה ציבורית, הוא גם מקצוע, וניסיון רב הוא רק ערך מוסף לניהול טוב. גם 15 שנים ויותר באותו מקום. ונראה שאנשים אלה הוכיחו לאורך השנים את כישורי הניהול שלהם. אנטגוניזם בלבד אינה סיבה לחילופי משמרות. הנהלות ציבוריות ללא שיניים
ו. אמנם התיאטרונים ציבוריים נתמכים בכספי מדינה ורשויות מקומיות, אך גם מנוהלים כמו גוף עסקי באמות מידה של מינהל תקין (שבישראל יש לו פנים כלכליות ולא אמנותיות). בעסקים פרטיים אף דירקטוריון לא ישלח הביתה מנהל טוב ומניב לחברה. מנהל רע הולך הביתה עוד בטרם יבחין בכך הציבור. ההבדל הוא שלחברות עסקיות יש בעלי מניות ודירקטורים בשכר, ויש להם מדדים לביקורת, שהם בעיקר דו"חות ומאזנים. למוסדות התרבות ולתיאטרונים יש הנהלות ציבוריות התנדבותיות, שלחבריהן אין אחריות שילוחית. הם לא ייפגעו בכיסם וגם לא בכסאם, במקרה של משברים אמנותיים וגירעונות כספיים. ודוגמאות משלל התיאטרונים שנקלעו לסיטואציות כאלה, לא חסרות. ז. כך שאם מישהו "אשם", או יכול לשנות את המצב, ולהתעקש על קציבת כהונה ניהולית לפרק זמן קבוע מראש, הם רק ההנהלות הציבוריות. עכשיו לכו תבחנו את הרכבי ההנהלות הציבוריות האלה ותבינו שאין סיכוי לדרישה הזאת. הנהלות אלה מנהלות את עצמן. חבריהן ותיקים ומבוגרים (רוצה להגיד: נוחים למנהלים שהם מממנים), וחבריהן החדשים וה"צעירים" - כשמצטרפים כאלה - הם המלצות של המנכ"ל שמאושרות אוטומטית. ח. בגופים שבהם המנהלים דומיננטיים (כפי שראוי ורצוי) ההנהלות הציבוריות בעצם אינן יכולות, אינן מסוגלות וגם אינן מעוניינות לפקח עליהם. די לחברים בתואר ובכיבודים שמתלווים אליו. הם מתנדבים שבאו לעזור, לא כדי להיאבק ולהילחם, בידיעה שתיאטרון אינו גוף למטרות רווח. כך שהבעיה (אם אכן היא בעיה) שדורשת פתרון היא הכוח והשיניים שאפשר לתת בידי ההנהלות הציבוריות. האם הן מסוגלות להבין מהי אג`נדה אמנותית ועמידה ביעדיה? והאם הן מסוגלות להעריך ולבקר מהי "עבודה טובה" בניהול תיאטרון ציבורי, מעבר לתוצאות העסקיות? תודיעו לנו כשזה יקרה. איפה המדינה? ט. איפה המדינה בכל העסק הזה? לכאורה, כמתקצבת, חשוב שתהיה לה אמירה בענייני הניהול, ולא רק בעיתות משברים פיננסיים חריגים. למעשה, עדיף שהמדינה תתערב בניהול, כללי כאמנותי, כמה שפחות. כל מעורבות מלמעלה היא רעה. לא לקבוע פרופיל אמנותי ולא להתערב ביחסי עבודה בין הנהלות לשחקנים. גם אם המדינה תיכפה קדנציות קצובות, עדיין לא מובטח שיבואו מנהלים ראויים (במיוחד כשאיננו משופעים בתקציבים ולא יכולים להרשות נסיונות על גב הקופה הציבורית). י. אפשר היה לצפות שהמדינה, דרך משרד התרבות ומינהל התרבות, מוסדות התרבות ומנהלי תרבות מובילים ובמיל. היו נרתמים לתוכנית עבודה משותפת שתכליתה הכשרת דור חדש של מנהלים. בפועל, מסגרת שכזאת קיימת באוניברסיטת תל-אביב, אך עדיין (למרות שנות פעילותה הלא מעטות) לא הניבה כוכבים חדשים וגם לא ותיקים. אין זאת כי ניהול אולי אפשר ללמוד, אבל לניהול צריכים להיוולד. יא. רוצים דוגמאות? בבקשה. דווקא תיאטרון החאן, אולי בגלל היותו אקס-טריטוריאלי בהיותו ירושלמי, מוכיח מדי פעם שניתן להזרים דם חדש ומוצלח (במידה חלקית או מוחלטת) לאגף המנכ"לות. מירון סדן ועד יקי הר-טל, דמויות שלא היו מוכרות בתחום, והוכיחו שגם אאוטסיידרים לכאורה, מסוגלים להתאקלם ולבצע את מלאכתם כהלכה. מה שמחזק את הטענה שניהול הוא מקצוע. זיקה וקשר, והיכרות מוקדמת עם התיאטרון אולי מוסיפים, אך אינם הכרחיים. יב. דוגמה נוספת היא חיפה. שבמשך שנים אפשרה לכוחות "חדשים" (בין היתר, רוני פינקוביץ, סיני פתר, שולי זיו, ישראל בן-שלום ודורון תבורי) להתנסות בחוויית הניהול, ובסופו של דבר נאלצה להזעיק מנהל ותיק, מנוסה ודומיננטי כמו עודד פלדמן כדי להציל את המוסד מהתרסקות. וגם זה מלמד שהדרישות לניקיון ציבורי ולחילופי משמרות הן לגיטימיות. אבל לא בכל מחיר, גם אם הוא ציבורי.
24/05/2007
:תאריך יצירה
|