|
|
|
ביקורת |
|
|
|
|
|
|
|
את אקורד הסיום לפסטיבל ישראל ירושלים השמיעו שני מופעי רוק ישראלים יומרניים. אך בעוד "כנסיית השכל" הרשימה, הסעירה וריגשה, בהופעתה בבנייני האומה בחמישי האחרון, מופע הבמה של “פרויקט מוזאיק” ( אמש על במת תיאטרון ירושלים) הרשים, אך היה רחוק מלרגש ומלהסעיר. בכל מקרה, הפסטיבל הרוויח נקודות זכות על היומרות.
מרכיבים משובחים ומופע עקר
"פרויקט מוזאיק" הוא שיתוף פעולה אולפני של המוזיקאים שמוליק נויפלד ואייל ליאון קצב, שראה אור כאלבום לפני פחות משנה, תחילה בהפצה בינלאומית (בעיקר באירופה) ומאוחר יותר בהדפסה מקומית. היצירה בו היא קולאז` מגוון שאפשר להכתירו כמוזיקת עולם משודרגת, לאו דווקא אתנית. מעין ניסיון להפוך מלים וצלילים לפסיפס רעיוני-אנושי חוצה גבולות, טעמים ועמים. בעוד ההרכב ואופי העבודה של "פרויקט מוזאיק" הם חסרי-פנים, המוזיקה האווירתית שלו, שנושאת חותם מובהק של אלקטרו-לאונג`, היא סימן ההיכר שלו. כך שלא מספיק להעלות אותה על במה, אחת לאחת, כמות שהיא בדיסק, אלא להסתייע בתוספות, חזותיות בעיקר. כאן נכנס פסטיבל ישראל לתמונה כשהעמיד לרשות ההרכב את אחורי הקלעים של במת אולם שרובר, שהפך לחלל בילוי רחב ידיים, שאת כתליו מקשטים כעשרה מסכי וידאו בגדלים שונים. המרכיבים - כל אחד בנפרד - היו משובחים. החל במוזיקה המרשימה והמופקת היטב של נויפלד וקצב, דרך הביגוד המעוצב בקפידה של זמרי הליווי והתאורה המדויקת, וכלה בעיצוב הבמה, בקליפים, הדימויים והאנימציה שליוו את המופע, וגם בשלוש רקדניות (ביניהן גם טליה פז האחת והיחידה), שניסו - ביחד ולחוד, על במה שעלתה וירדה - להגדיל את נפח היצירה. אולם לכדי אמירה מותכת ומוצקה הבכורה הבימתית העולמית של "פרויקט מוזאיק" לא הגיעה. ההפקה נותרה ביומרנותה. הצגת תכלית מרשימה אבל ריקה. לא מצליחה להסעיר ולרגש, להמריא ולעניין באמת, כמעט לא עושה כלום לנשמה ובקושי לרגליים. מופע עקר שהותיר את צופיו אדישים ומסרבים להתפעם. שיאו של הפסטיבל בדיוק ההיפך מ"אוטוביוגרפיה", מופע הבר-מצווה של להקת "כנסיית השכל". לפני שנה-שנתיים אף בר-דעת לא היה מכניס את "כנסיית השכל" לרשימת להקות הרוק הישראליות שראויות להצדעה בפסטיבל ישראל. עם הצליל הכי קדורני ומסויט ברוק המקומי ועם כמה עשרות להיטים ה"כנסייה" נחשבה כלהקה מוערכת, אך גם - נכון לאותו זמן - כסוס הכי מת ברוק המקומי. ואלמלא חזונו של המפיק הבולדוזר התל אביבי שאול מזרחי שפעל לשכתוב הביוגרפיה של הלהקה ולהקלטה מחודשת של מרבית היצירות המוזיקליות החשובות שלה, לא היינו עדים לרגע המשמח ביותר בחייה. כמעט 40 שנה אחרי הקונצרט הבלתי נשכח של התזמורת הפילהרמונית הישראלית עם להקת הצ`רצ`ילים, זכתה "כנסיית השכל" שקונצרט הרוק שלה ייכנס להיסטוריה הענייה המקומית ולזיכרון הדל המשותף. וזה היה אכן אירוע יוצא דופן, מרשים בגודלו ובהיקפו - 26 שירים, 35 נגנים וזמרי ליווי (נוסף על חמשת חברי "כנסיית השכל", 135 דקות, 3,000 צופים בבנייני האומה בירושלים. כל מה שצריך כדי להצדיק את הצגתו כהפקת דגל של פסטיבל ישראל. רגע של גאווה שהרוקנרול סיפק לפסטיבל את שיאו. אך הגיבור האמיתי של "אוטוביוגרפיה" הקונצרט, הוא הקלידן עמי רייס, המעבד והמנצח של הקונצרט. רייס, חבר לשעבר בלהקת "אלגי`ר", הוא מוזיקאי מחונן, רב העזה, השראה ודמיון, שעיבודיו - כמו בחירתו הקפדנית את אנסמבל הנגנים שליווה את ה"כנסיה" - הפכו את הקונצרט לאירוע מרתק ומפעים, מלהיב ומסעיר. תזמוריו המעמיקים והמרהיבים, הוסיפו נופך ונפח, יופי וכוח, ותקפות לטיעון שגם רוק הוא סוגה של מוזיקה רצינית. המופע נחלק לשלושה. תריסר השירים הראשונים, ביניהם "אני מאמין", "תרימי את הראש", "רוץ ילד", ``דברים בלחש", אתך אל הים", ו"קח שירים", זכו ללבוש "מכובד" ומכופתר; החלק השני היה הצדעה לשורשים האישיים של שלושת מייסדי הלהקה (יורם חזן, רן אלמליח ודוד ראסד), וכלל שבעה שירים בגוון מזרחי-ים-תיכוני חריף (ביניהם "למיה יש אקדח","השיר מהגן", "תנו לי לשתות" ו"ידיים למעלה") והקפיץ על רגליו את קהל האלפים; החלק השלישי שב לתבנית מהפתיחה עם שני סבבים של הדרנים. היה נפלא, מרומם נפש ומחמם לב. מעולם לא שמענו את חזן כואב, פצוע, ברור ומרגש כל-כך. ממש נהדר. נדמה לי, בעצם אני משוכנע, שהקונצרט החד-פעמי הבא, ב-4 באוגוסט בקיסריה, יהיה מוצלח עוד יותר. "כנסיית השכל" - "אוטוביוגרפיה" במסגרת פסטיבל ישראל, בנייני האומה ירושלים. 7 ביוני 2007. "פרויקט מוזאיק" פסטיבל ישראל, תיאטרון ירושלים. 9 ביוני 2007.
10/06/2007
:תאריך יצירה
|
|
|