"הספר צד אותי"
 
שמיעת רחש, התעלמות, הצצה ואי ביאה הן רק חלק מהלא-פעולות בהן עוסקת היצירה הבימתית החדשה של קבוצת תיאטרון רות קנר בבימויה של קנר , על פי ספרו של מנפרד פרנקה "פרשות רצח". היצירה הייחודית מורכבת מפרוטוקולים של עדויות על פחד, שתיקה והתעלמות ובסופם ברוטליות, התעללות ורצח, המרכיבים לילה אחד, ליל ה-9 בנובמבר 1938, המוכר לנו כליל הבדולח, בעיר קטנה בגרמניה. העיבוד הבימתי המרתק מוביל את הצופה במורד החוויה האנושית מאי-עשייה למעשה פשע וזוועה.
 
ההצגה מבוססת כאמור על ספרו של פרנקה, שהיה ילד בן שמונה באותו הלילה, שכעבור שלושים שנה מנסה בעזרת בדלי זיכרונות, הצלבת עדויות ומסמכים היסטוריים, להתחקות אחר המנגנונים שהובילו אל התופעות שהתגלו והתפרצו בלילה ההוא.
 
על הבחירה בספר אומרת קנר: "זה לא משהו שחיפשתי. ב- 94 הלכתי לספרייה ושם הספר צד אותי. פתחתי את הספר והמילים היו נורא חזקות והרגשתי שצריך לעשות עם זה משהו. עשיתי תרגיל עם הסטודנטים שלי באוניברסיטת תל-אביב וחיכיתי לזמן לעבוד על זה והגיע הזמן. משהו נוסף שדחף אותי לעשייה קרה בזמן שהופענו באירופה עם לקט קטעים מיצירות של הקבוצה. הופענו בפראג ובאזור שהיה גרמניה ועכשיו הוא בפולין, והסתבר לי שליום הזה, ליל הבדולח, מתייחסים היום באירופה כאל יום זכויות האדם באשר הוא, ולאו דווקא ליהודים. עושים תהלוכות ואירועים לציין מה שקרה, כדי לשים לב שלא יקרה שוב. ואז זה הדליק אצלי את הרצון לעבד את הספר מחדש, תוך מחשבה כמה זה חשוב וספציפי לנו כיהודים וכמה זה משמעותי לכולנו. אני דוגרת על זה הרבה זמן וזה חיזק אצלי את זה שזה הזמן לעשות את זה. אגב, השנה ימלאו 70 שנה ללילה הזה".
 
אנשים שהיו ליד האירועים
 
העיבוד להצגה ארך חודשים מספר. "עיבוד הספר היה תהליך מורכב, מכיוון והוא מכיל ברובו עדויות ודוקומנטים שהסופר ליקט בארכיונים בעירו", מספרת קנר, "זה לקט של עדויות שלעתים סותרות ולעתים מחזקות אחת את השנייה, תוך התייחסות לפרטים מאוד קטנים. השאלה הבימתית הייתה איך לקחת משהו שהיה בעבר וליצור ממנו הווה בימתי. הטקסט לא קורה בלילה עצמו. רוב העדויות נגבו בסוף המלחמה, שבע שנים לאחר המעשה וזה הוליך לחיפוש איך ליצור סביבה בימתית שבו העדות תהפוך לאירוע".
 
10 סצנות שונות בהצגה מציגות כל אחת מהן פתרון אחר. על התהליך היא מספרת: "עשינו טסטים איך ליצור את האירוע עצמו. לפעמים הוא דומה לתיאור בספר ולפעמים הוא שונה, עבדנו בטכניקות של היפוך והמחשה. הדוגמה הכי ראשונית היא העולם הפנימי של השחקנים. בחזרה הראשונה השחקנים לא ידעו על מה הם הולכים לעבוד, מכיוון שלא נתתי להם טקסט. ביקשתי מהם שיעלו אירוע אחד שבו נמנעו מלעשות מעשה שהיו צריכים לעשות. כל אחד מהם בחר דבר מאוד חזק ועלו חוויות חיים מאוד קשות, איפה שיש תחושה של אשמה מאוד קשה. אחד הניסיונות היה להביא את הלבה הרותחת הזו אל מתחת לטקסט – כשהשחקן מדבר טקסט הוא בעצם מביא משהו מעולמו האישי – חרטה, אשמה, כאב.
 
"רוב העדים שהמילים שלהם עולות על הבמה הם אנשים שלא עשו כלום – לא התעללו, בזזו או שברו. הדמויות הן של זקנים, רופא, שוער לילה – אנשים שהיו ליד האירועים – הם שמעו, ראו והיו עדים לעיתים מעבר לתריס מוגף, אבל בחרו לא להתערב ולא לעשות מעשים שימנעו את המתרחש. תדמייני לעצמך שאת שומעת צריחות איומות ואת לא עושה כלום, דמייני את זה לעצמך, זה מה שקרה שם".
 
לפענח את גבלס מתוך אמפטיה
 
התפאורה על הבמה חשופה ולעתים השחקנים יוצאים מהקהל. הם יכולים, ללא ספק, להיות אנחנו. פתרון בימתי שיצרה באחת הסצנות הוא שימוש במקרן שקופיות המציג את המילים המתארות את אי המעשה. "הטקסט נקרא "אפס מעשה"", אומרת קנר תוך שהיא מתייחסת לספר, "חמישה עדים מדברים כל אחד למה הוא לא עשה שום דבר. אלה ממש פרוטוקולים. כאשר אוספים את כל המרכיבים – הקשבה, שמיעת משהו בלי לגשת, ריצה, אי ביאה כשנקראים לבוא – הדברים האלה הם בעצם מעשה". בה בעת, כשהעדים מספרים מה הם לא עשו, שאר השחקנים על הבמה מדגימים את אי הפעולה בפעולה בימתית - תיאור אשר גם נכתב על הקיר וגם נראה על הבמה - מה העד לא עשה. "מצטברת רשימה מאוד ארוכה מה לא נעשה והם בעצם המעשים של הלילה הזה", היא אומרת ומסבירה: "זה ניסיון ליצור אנליזה של העדות בזמן שהעד מעיד וזה יוצר מתח על הבמה".
 
דוגמה אחרת לגמרי היא הפרק "לידתו של מעשה היסטורי", סוג של מסמך היסטורי ופסיכולוגי אשר מתאר את קורות חייו של שר התעמולה של הרייך השלישי יוזף גבלס. "הפרק בעצם מתאר איך מתוך הקושי שלו כילד לא מוצלח, נכה, שהיה צריך למצוא מוצא לבעיות שלו באמצעות הצטיינות בלימודים ויותר מאוחר, מתוך התסכולים המיניים וכל השקרים שלו, בהרפתקאות אהבים,  איך זה הוליך את ההתפתחות הפוליטית שלו ומתוך כך איך הוא ליבה את האש בלילה הרצחני הזה. הטקסט מאוד יבש וענייני בספר", אומרת קנר אשר בחרה לבצעו כמעין שיר קברט המבוצע על ידי השחקניות. " זה מעין שיעור היסטורי שעושים אותו בהיפוך על הבמה, פרשנות ההיסטורית שמופיעה בספר על אדם אחד שהצית את האש. מה הוליך אותו. זה ניסיון לפענח את השר מתוך אמפטיה".
 
סוג אחר לחלוטין של טקסט שמוצג בהצגה הוא הזיכרונות של הסופר בתור ילד והאופן שבו הוא מנסה לחזור לנקודת המבט הילדותית. "הילד זוכר איך הוא פחד ודמיין דברים. זה סוג אחר לגמרי של עדות עצמית שדרש מהשחקנית להעלות מתוכה ילד שמבין רק מהחושים. זה לא טקסט של מחזה ושמרנו על האופי המאוד מיוחד של הכתיבה. זה לא דיאלוג. כל דבר כזה דורש סוג אחר של חיפוש וביצוע. כל נקודת מבט כזו היא חיפוש בפני עצמה".
 
"בפרק "תחילתו של לילה" מובאות עדויות מאוד קצרות של אנשים עם תירוץ למה לא פעלו, וניסינו להוציא את התנועות שאנשים עושים עם הידיים, תנועות  שקשורים להתנצלות, הצטדקות והכחשה עם הידיים", היא מתארת את מה שהוביל למסקנה מאלפת ממה שלמעשה מספקת ההצגה: מחקר על האדם. "אספנו סט של עשרה משפטי תנועה שבעצם במקור הן תנועות של הצטדקות ומזה בנינו בסופו של דבר את ההיסחפות ללילה מאוד אלים. העדים התכנסו בבר הנשר השחור והייתה אוירה מאוד פרועה. הסתבר שהיו כל מיני אנשים שדאגו לחלק בירה בחינם ונוצרה אווירה מאוד ארוטית. דבר שרואים הרבה מאוד בציורים של התקופה שבהם הבורגנים נותנים שחרור ארוטי לכל מיני פנטזיות שהיו להם. וכאן, מה שקורה שבלילה הזה הוא שמתחילים להתהולל ובבנייה התיאטרלית שלנו התנועות של ההתנצלות הפכו להיות אלו שבנו את הסצנה ואת ההתלהמות שנוצרה בנשר השחור וממנו יצאו לשרוף ולבזוז. זה סט של תנועות שבא מעידון, אבל בעצם זה מה שהוביל לפרץ. כל היצרים הפרו את כל ההגנות ונוצר השחרור האגרסיבי. העידון כולל את היצר הרצחני שיש כנגד הזר. זה אורב לכולנו הרי, שהזר הוא בעצם אויב. בחברה תרבותית אנחנו מרסנים את הרגש הזה ומנתבים אותו לדברים פרודוקטיביים, אבל כשמישהו מעודד את היצר הזה הוא משתחרר חופשי. אלו מחשבות חבויות שאם נותנים להן להתפרץ, מתחילה להתרחש הזוועה.
 
תהליכי חיפוש לחומרים בלתי אפשריים
 
ההצגה, שהיא למעשה השלישית שמעלה קנר בתקופה האחרונה (אחרי "געל" ו"אין נופים אבודים") היא למעשה מיצוי של ההתדרדרות המוסרית של האדם תוך תיאור מדויק של הרכיבים הלא מודעים, החייתיים, שקיימים בכל אחד מאיתנו, לכדי יצירה במתית שלמה ותובענית. אם ב"געל" היה ניתן לראות את ההמון מתפרץ על ה"אחר" לקראת סוף ההצגה, כאן קנר מפרקת ומשרטטת את התהליך בבירור.
 
"ב"געל" התייחסנו ליחידים ברחוב", היא אומרת ומזכירה שבספרו של היטלר "מיין קאמפף", יש פרק חזק מאוד שבו  הוא מדבר על הגועל שהוא חש מהיהודים וכותב שהיהודים שהם זוהמה. צריך ללמוד את המנגנון הזה שוב ושוב כדי לא לתת לו להתפוצץ וזה לא משנה אם אלה יהודים או זה זר. בתוך התהליך הזה שאנו חוקרים ב`פרשות רצח` דרך דברים קטנטנים, כמו בדיחות גסות שמספרים על יהודים ואומרים איחס, כל התחושות הסמויות האלו שנאגרות בחברה מסוימת, כמו החברה הגרמנית באותה תקופה, יחד עם נאומים והסתה, דרך רמזים שמותר ורצוי לעשות משהו, זה מתחיל בפיתוח של רגשות, במקרה הזה אנטישמיים, אבל יכול להיות ההיפך, ואז זה מתפרץ החוצה – מתחת לדירה שלך. הרי כולם מחשיבים את עצמם כאנשים הגונים, אבל הם ישבו מאחורי התריס ולא עשו כלום. זה מה שמעניין בספר הזה. הדגש הוא לא על הרוצחים, אלא דווקא על האנשים שלא עשו כלום. שם אומר פרנקה, הסופר, שנמצאת הבעיה הכי גדולה.
 
על פוריותה בתקופה האחרונה אומרת קנר: "זה ממש מקרי לגמרי. אני מאוד אטית בדרך כלל. אלו חומרים שדגרתי עליהם הרבה זמן ואני אדגור עכשיו הרבה זמן על דברים אחרים. הקצב לדבריה נובע מכוחה של הקבוצה בה חברים רונן בבלוקי, שירלי גל-שגב, דפנה הרכבי, עדי מאירוביץ`, גיא סלמן, טלי קרק. "אנחנו עובדים יחד המון שנים ורק לפני שלוש שנים התחילו לקרוא לזה `קבוצה` ויש תהליך שהיא צוברת כוח של קבוצה. זה ההבדל מיחידים. יש משהו בקבוצה שמאפשר תהליכי חיפוש לחומרים בלתי אפשריים. לחפש שפה ספציפית לחומר מסוים וכוח העבודה הזה מאפשר לפרויקטים להתממש באופן מאוד פורה. זה מהפך. דבר מזין דבר. התובנות והשאלות ששאלנו ב`געל` וב`אין נופים אבודים` על בני אדם, על איך שחקן נותן פירוש, איך אנחנו מפענחים את מנגנוני הנפש על הבמה, הטקסט מהדהד מהצגות הקודמת וזה יוצר עוד שכבות. גם העבודה עם סיון וינשטיין המעצבת ועם שקד וקס התאורן שעשה את כל העבודות שלנו עוזרים לייצר תהליכים דחוסים. יש תמיכה וזה מאוד מאפשר לעשות. יש ריכוז עמוק ואין דברים תפלים. בלי המנגנון הפורה הזה לא היינו עושים את זה בזמן קצר".

ההצגה "פרשות רצח"  במרכז סוזן בתל-אביב.