מוזיקה - פותח קופה: תובנות נובמבר

על התפקיד ההיסטורי של טיפקס, מרינה מקסימיאן בלומין, פסטיבל העוד, חנוך לוין על גבי CD ועוד

1. בין הפטפון ל- דיסק און קי

חברות התקליטים (או מה שנשאר מהן) נאבקות בשארית כוחותיהן ומשאביהם על ניצול - שלא לדבר מיקסום - אפשרויות השיווק והמכירה של מוזיקה מוקלטת להמונים. הפלסטיק חדל להיות אטרקציה, ולא מטעמים ירוקים של איכות סביבה, כמו נציגיו הבולטים: התקליט (ששורד אך בקושי), הקלטת (שנעלמה כליל מחיינו) והדיסק (שמשמיע פרפורי גסיסה). ועדיין, חברות המוזיקה, מעצם קיומן, משמעותן וייעודן, ממשיכות להשקיע ולהפיק בהקלטת חומרים מוזיקליים חדשים, ובמקביל גם מחפשות דרכים להחזיר וגם לעשות כסף משיווקם הישיר, ללא מתווכים נהנתנים או אלטרואיסטים למיניהם.

הרעיון האחרון (של חברת הד ארצי, כנראה בהשראה בינלאומית) הוא העלאת האלבום המוקלט על כרטיסי זיכרון זעירים וכונני דיסק-און-קי, שיאפשרו למשתמשים בהם האזנה בטלפונים סלולריים, נגני MP3, מערכות סאונד במכוניות וכונני מחשב. כסנונית להצהרת הכוונות וכאבן בוחן ליישום הטכנולוגיה, מושקים באופן זה האלבומים האחרונים של קרן פלס ("מבול"), מאיה בוסקילה ("שוברת שתיקה"), דנה לפידות ואלבום נוסף של אוסף שירים ישראליים. הניסיון ראוי להערכה, אבל ספק גדול בעיניי אם הוא פתרון (בטח לא במחיר של 69 שקל), שלא לדבר על ה-פתרון, בעידן שבו הפרט מרכיב לעצמו את הפלייליסט שלו, בכוחות עצמו וללא שימוש במתווכים. ובמלים אחרות: זה מאוחר מדי. כבר אי אפשר להציל את האלבום, אריך-הנגן לשעבר, אלא אם הוא מאסטר-פיס אמנותי, שכל רצועותיו יצירות מופת או שלאגרים. וגם אז ספק כמה מרוכשיו הפוטנציאליים יקנו בכסף את המוצר המשווק הרשמי, ויעדיפו אותו על פני אפשרות הורדה או צריבה חינמיות.

והערה אפרופו: דומה שמאז נעלם המגע הישיר והנראה בעין, בין הצרכן לתקליט (באמצעות דפדוף בין עטיפות אלבומים בחנויות התקליטים של פעם, ובאמצעות הנחת מחט הפטיפון על הרצועה המבוקשת) נעלמו גם הדרת הקודש, רגשי הכבוד ותחושת ההתעלות, הפליאה והכיף מהאזנה למוזיקה. היא נהייתה טכנית ועקרה כמו הטכנולוגיה הדיגיטלית הקרה שהשתלטה עליה. יכול להיות שזו תחושה של ותיקים ומבוגרים שעדיין זוכרים את חוויית המוזיקה של פעם, תחושה שלעולם לא תהיה נחלת הדור הנוכחי, הדיגיטלי, הממוזער והתזזיתי, שמתעמת עם שפע של כותרים וחומרים מוקלטים ומתמכר להאזנה אישית ובתנועה (באמצעות אזניות), ואינו מודע לחוויית ההאזנה החברתית-קולקטיבית, באמצעות מגברים ורמקולים.

2. לוין לאוזניים

ובכל זאת, הד ארצי חתומה על אחד הפרויקטים היותר תרבותיים והיותר מלבבים של העת האחרונה, האוסף "כשתחשכנה עיניי", אלבום כפול ובו שירים ומוזיקה ממחזותיו של חנוך לוין. האוסף, בעריכתו של ערן ליטוין החרוץ והפדנט, כולל בדיסק האחד שירים ומוזיקה מהצגות, חלקם בהקלטות מקור בימתיות ולא הכי נקיות (ומשום כך מאוד מרגשות בהנציחן רגעים קסומים מהצגות עבר), ובדיסק השני שירים שכתב לוין (לאו דווקא להצגות) שהוקלטו ככאלה, במנותק מהקשרם התיאטרלי-דרמטי, כפזמונים לכל דבר, על ידי אמנים וזמרים מוכרים לאורך השנים.

בין המחזות וההצגות שמיוצגים בחלק הראשון נמצאים "את ואני והמלחמה הבאה", "מלכת האמבטיה", "קטשופ", "הג`יגולו מקונגו", "סולומון גריפ", "יעקובי וליידנטל", "פופר", "סוחרי גומי", "הוצאה להורג", "הזונה הגדולה מבבל", "הילד חולם", "כריתת ראש" ו"אשכבה". ובין ה"להיטים" תמצאו את "בצער לא רב" (ריקי גל), "בלדה על אדון כמעט וגברת כבר" (יהודית רביץ), "שחמט" (אבי טולדנו), "אני חיה לי מיום ליום" (תיקי דיין), "אני בדרכי למוסד הסגור" (זוהר לוי), "מה איכפת לציפור" (אחרית הימים), "ציפור המכנסיים הקטנה": (רפאל קלצ`קין), "טורקי טורקי" (מיקי גבריאלוב) ואחרים, בביצוע החלונות הגבוהים, אריק לביא, שלמה ידוב, מזי כהן, שם טוב לוי וקרן הדר. בסך הכל 21 שירים, לא כולל המערכון "רבע עוף או בורקס" בביצוע רבקה מיכאלי ויוסי בנאי.

מסיבות מובנות (של זכויות בידי חברות תקליטים אחרות) נעדרים מהאוסף שירים ידועים לא פחות בביצועם של חוה אלברשטיין (למשל "לונדון"), ריטה ("חיה לי מיום ליום") או דודי לוי (והפרויקט שהקדיש לשירי לוין). אך גם כך אוסף זה הוא חגיגה (ולא רק) לחובבי תיאטרון, והוא מסוג היצירות שמצדיקות את המשך קיומו של האלבום המוקלט: אף מאזין מוזיקה לא יכול להרכיב אותו וכמותו בכוחות עצמו. אגב, לאלבום מצורפים מילות השירים וגם הקדמה מפורטת שסוקרת את חייו ויצירתו של חנוך לוין.

3. המקסימיליאנית

ואם בתיאטרון ובהתרגשות בימתית עסקינן, אני מפציר בכם, ולא בפעם הראשונה, לחוות את התופעה שנקראת מרינה מקסימיליאן בלומין. אין, אין, אין עליה. פשוט לא תיאמן הבגרות הפרשנית שלה. לכאורה ילדה, וגם התנהגותה הבימתית היא קלילה, קופצנית ומשוחררת כשל נערה בגילה, אבל כשהיא פותחת את הפה, הלסתות של הצופים-המאזינים נשמטות.

זה מה שקרה לי (בתוספת פרץ דמעות רגשני ובלתי נשלט) למשמע "לך איתה", שביצעה והגישה (והיא מגישה, לא שרה!) במופע המחווה ליוצר ולזמר קובי רכט, בששי שעבר במרכז ענב לתרבות בתל אביב. הילדה מדהימה בפרשנות שלה, ביכולתה להדגיש ולהאיר מחדש ניואנסים ומשמעויות בשירים מוכרים, ולהפוך אותם לרגעים מרטיטים וקסומים. איך הייתה נואשת ומשלימה ומוותרת כאשה הזנוחה והננטשת, אך גם גאה ואירונית, זקופה ולא מתפרקת. והזמרת הזאת היא ילדה!

צדק רכט כשהעיר עליה שהיא פנומנאלית. בלומין הילדה התרגשה להגיד שאשריה וזכתה לשמוע אותו ואת עדנה גורן משתפים פעולה ווקלית בקלאסיקות הארגוביות הבלתי-נשכחות כמו "לילה בדרום", "שיר השנאה", "אהובתי ליבנת צוואר" ו"זמר מפוחית". גם אנחנו, בני דורו וגילו של רכט, אנשי ה-60, אשרינו שהספקנו לשמוע ולראות בחיינו את מרינה מקסימיליאן בלומין. נשמע רגשני? מודה באשמה. אי אפשר אחרת למולה.

4. עוד מהעוּד

פסטיבל העוד הבינלאומי ירושלים 2008 (20 בנובמבר – 4 בדצמבר) בהפקת בית הקונפדרציה בירושלים ובניהולו האמנותי של אפי בניה, הפך בשנות קיומו הספורות לאחד מאירועי התרבות החשובים במדינה. וכך, גם השנה הוא אמור לזקוף את קומתה של המוזיקה הים-תיכונית לגווניה, במפגש מוזיקלי מרתק בין מזרח למערב, בין ישן לחדש, בין אסכולות שונות ומגוונות, שבמרכזו ניצב הע?ד, מלך הכלים הערבי, ואביהם של כלי המיתר והפריטה דוגמת הלאוטה, הקמנצ`ה, הסאז, הגיטרה, הצ`לו והכינור.

לטעמי, חשיבותו העיקרית של הפסטיבל הוא במאמציו לשמר, להחיות ולהנחיל את מורשת העבר היהודית, במיוחד באמצעות מופע הפתיחה, חלון הראווה של הפסטיבל. אשתקד הוא אירח את ברי סחרוף (ורע מוכיח) בשירים ופיוטים של משוררי תור הזהב בספרד, כל אלה ששמותיהם מקשטים רחובות נחשבים בישראל המודרנית. וגם השנה ייפתח הפסטיבל באופן דומה, עם אתי אנקרי (וצוות נגנים מועשר) במחווה לשירתו של רבי יהודה הלוי, הרופא, הפילוסוף ומשורר בן תור הזהב המוסלמי בספרד.

זה פסטיבל שצריך לבוא אליו בלב פתוח, בידיים נקיות וללא דעות קדומות, ולנסות להקשיב לטון ולהמיה הפנימיים של השירה והמוזיקה הערבית, ללא ספק שירת הבלוז והנשמה הקדומה ביותר. נקודת המוצא היא אולי מלומדת מדי, מחקרית-השוואתית באופייה, אבל יופייה של המוזיקה -כשנפתחים אליה, מפצחים אותה ונשבים בקסמיה הפתלתלים והמשכרים - אינו מוטל בספק ואינו תלוי בהשכלה. ויעיד עושר המופעים ומספרם.

5. לוחית הזהב של טיפקס בפופ הישראלי

וכמעט באותו עניין: אהבתי את הנימה השפויה והמדודה שבה התבשרנו בהפסקת פעילותה של להקת "טיפקס". לא דרמה של פירוק, פרידה וסוף הדרך. הפסקת פעילות, כמה פשוט וענייני. והאמת היא, שאלמלא האירוויזיון לפני שנה וחצי, אפילו לא היינו מרגישים ש"טיפקס" חסרה בחיינו. ולא לשלילה דווקא. כי "טיפקס" כבר לא הייתה נחוצה. היא פשוט סיימה את תפקידה ההיסטורי, כשנמזגה, נטמעה והתערתה במחזור הדם שלנו, בשיא הטבעיות, כאילו הייתה שם תמיד.

טיפקס לא הייתה סתם להקה (בטח לא על שלל גלגוליה). הייתה לה שליחות תרבותית וחברתית והיא הצליחה להגשים אותה. מעטות הלהקות (בפרט, ומעטים האמנים בכלל) שאפשר לומר דבר כזה על יצירתם ופעילותם. טיפקס הייתה גורם מהותי ומכריע בהתמרכזותו של הצליל המזרחי והים-תיכוני במפת הפופ שלנו. עם יצירתיות מקורית ושופעת וללא רגשי נחיתות, עם הרבה בטחון (גם אישי וגם בצדקת הדרך) ועם קריצה ערמומית ותחכום רעיונאי, היא הפכה את הצליל האנדלוסי והצפון אפריקאי להליך חוקי על במותינו, מטבע עובר לסוחר באולפני ההקלטה, לנורמה ותו תקן בתרבותנו. הילדים של העולים ממרוקו, טוניס ולוב, החזירו לתרבות ולמורשת של הוריהם העקורים, את כבודן האבוד.

ויותר משחברי טיפקס מיצו את עבודתם המשותפת, הם השלימו את מטרותיהם והכתירו בהצלחה את מסע הכיבוש שלהם. טביעת האצבע והקול שהם הותירו על הפופ הישראלי לא תימחה בקלות. תרומתם הפכה אותו לעשיר יותר, צבעוני יותר, פתוח למרחב, כרוי לחברה, פלורליסטי בסביבה, ובסבבה. 300 אלף עותקים, תשעה אלבומים, עשרות להיטים חינניים ולוחית זהב בכותל המזרח בהיכל התהילה (שייבנה, אי"ה) של הפופ הישראלי הם שכרה.