הרבה כוח ורגש, מעט מסר ועומק
יותר מהכל, ההופעה הפתוחה הראשונה אי פעם של הזמר קובי פרץ, כלומר הופעה עם מכירת כרטיסים בקופה, הייתה הצגה של קוני הכרטיסים, הקהל. אפילו היכל התרבות התל אביבי, שרגיל בהפגנות אהדה ובהרעפת אהבה, לא ראה מעמד כזה מרשים של נאמנות והערצה. 2,700 צופים (ואולי יותר) היו עסוקים בלהראות לזמר ההמום על הבמה, כמה הם אוהבים ומעריצים אותו, כמה לא חשוב מה הוא ישיר ומה הוא מבקש מהם. הם באו להראות את אהבתם אליו, להתגאות בה ובו, להפגין את שליטתם ברפרטואר שלו, ולתת בראש לכל מי שחשב שמי-זה-קובי-פרץ-בכלל-שהוא-חושב-את-עצמו-ראוי-להיכל התרבות.
אקסטזה היא מלה קטנה לתאר את ההתרחשות, ההתרגשות וההתלהבות באולם. ההתגייסות הייתה מרשימה ביותר, אפילו מוגזמת. דומה היה שיותר משהפרה רוצה להיניק, העגל - קהל האלפים - רוצה לינוק, ויותר מזה לרקוד, לצעוק ולשאוג. כאילו זו הזדמנות של פעם בחיים ולא תהיה נוספת. כאילו שהדבר החשוב ביותר היה להוכיח קבל רדיו עוין, עם ואולם שהזמר שעל הבמה, חייב הכל, אבל הכל, לאלה שעומדים בין השורות ובמעברים.
ולא שיש לי משהו נגד האהבה וגילויי ההערצה והשמחה. אבל, ומתנצל מראש על נימת ההתנשאות, זה עדיין היכל תרבות וקצת תרבות לא תזיק. כי אם באתם לגנוב את ההצגה, הצלחתם. במחיר של ההצגה. כי ככה, מצטער, לא רואים הופעה. חצי שעה מהזמן הנקוב להתחלה עדיין אנשים הסתובבו וחיפשו את מקומם, וגם בהמשך עמדו במעברים ודברו, החליפו חוויות עם העומדים קרוב ועם הנמצאים רחוק, באמצעות טלפונים ניידים. ולא רק החליפו רשמים בקולי קולות, גם החליקו כאפות, התחבקו, הצטלמו, הכל, כאילו אין מחר. טיילת ביציעים, שוק באולם, לא הופעת בכורה חגיגית.
אם אתה בצד של קובי פרץ זה היה מעמד מאוד מאוד מרגש ומשמח. אפילו שהזמר עצמו היה נבוך מעוצמת הרגשות וכשל בכל ניסיונותיו להרגיע ולהושיב את האלפים. אבל אם אתה בצד של האמנות, זה היה מעמד לא קל ולא פשוט, אפילו מביך. כי מי שביקש לתהות על קנקנה של תופעה, ניסה להבין איך ומדוע קובי פרץ נהיה כוכב גדול, ורק רצה לשמוע שירים וזמר, לא הצליח. היה לו קשה. ותאמינו לי שראיתי שתיים-שלוש הופעות בחיי.
החלק של פרץ בהופעה נמשך כשעתיים נטו (באמצע התארחה הזמרת אישתר, לדואט משותף בשם "יחד", ולמחרוזת להיטים מתארכת משלה), יותר מ-20 שירים מארבעת אלבומיו האחרונים: "בלבלי אותו", "משוגע עלייך", "כל מה שיש בי" ו"כמה אהבה". להוציא שיר אחד, "את כמו אש", להיט ביכורים מלפני 13 ויותר שנים, שגם הוא הוקלט מחדש לפני כשלוש שנים, לא היה הד לקובי פרץ המוקדם, כאילו מחק את עשר השנים הראשונות שלו, או שהוא מתבייש בהן חלילה. כאילו הקריירה התחילה לפני חמש שנים בלבד, עם הלהיט "בלבלי אותו", שהיה גם הנציג היחיד בהופעה מהאלבום נושא שם זה, משנת 2003.
וכך, פרץ המעודכן רחוק מלהיות אותו "זמר טורקי", רגשני ומייבב, של ראשית הדרך. הוא השתכלל, בכך אין ספק. הנימה והנעימה אמנם נשארו בקול ובשירה, אבל ההפקה המוזיקלית השתדרגה פלאים ושירי הקונפקציה שנכתבו (ונכתבים) לו הם כבר דוגמה לשירת נשמה ים-תיכונית, שיש בה הרבה כוח ורגש, אך מעט מאוד מסר ועומק. ודומני שהיה רק יוצא מן הכלל אחד (שהעיד על הכלל) בשני המניינים שפרץ השמיע, שלא נקב בשורש המפורש א.ה.ב. ודווקא הוא ("זקוק לך"), לטעמי, שיר האהבה האמיתי, הכן והנוגע בכולם, בלדת אהבה אישית ומוחצת לרעייתו ענבל, בשילוב שמה המפורש. כל שירי האהבה האחרים הם פראזות שטוחות, חד ממדיות וחוזרות על עצמן, לא משנה כמה רגשנות תושקע בביצוען. גם על אהבה אפשר לדבר בכמה קולות ובשירים מעניינים.
וזה חבל, כי לקובי פרץ יש נוכחות בימתית מרשימה. הוא תמיר וחסון, מעוצב, מחומצן כדבעי ולבוש בקפידה (תחילה בחליפה ממורטת, עניבת פרפר פרופה וחולצה לבנה עם צווארון אלביסי מוגבה, ובהמשך מקטורן עור וג`ינס יוקרתי), וגם נע יפה ונכון. אם כי לטעמי הוא יכול להעז יותר בתנועה וגם לעשות קרוס-אובר חיוני. רק שהשירים שלו, ויהיו הלהיטים הכי גדולים, לא מעניינים. אין בהם דבר ללמד על האישיות שלו, על תמונת עולמו, על דעותיו ומחשבותיו. כאילו אין לו חיים משל עצמו והוא שבוי של טעם הקהל. אמנם ההפקה הבימתית והמוזיקלית של "כמה אהבה ההופעה" מרשימות ביותר - עם מסכי וידאו חדישים, תריסר נגנים ושלושה זמרי ליווי - אבל רושם בלבד לא יוצר עניין. גם לא ההצגה של הקהל.
כמו שהוא כרגע, במיוחד עם מעורבות היתר של הקהל, המופע של קובי פרץ מיועד אך ורק לחסידיו המושבעים. הם, מן הסתם, רבים מספיק כדי לכלכל סיבוב קונצרטים קצר. אך כדי לצרף אוהדים חדשים פרץ יצטרך להוכיח שיש לו גם מה להגיד. ימים יגידו אם הוא מסוגל.
קובי פרץ. כמה אהבה - ההופעה. היכל התרבות תל אביב, 8 בינואר 2009