צבי גורן הגיע לבית ליסין בנפש חפצה להשתעשע אך בתמורה קיבל עונש. על מה ולמה- כאן
חלון כתחליף לעלילה
יש מחזות והצגות שניתן לתאר את התגובה אליהם – נלהבת או נחרדת - במלים ספורות. בטוקבקים השונים מוצאים את סוג התגובות הזה בשפע. אבל אני צריך לכתוב ביקורת, מנומקת ככל האפשר, רצינית, שתגיד לקוראיי למה טוב או למה רע. אבל יש מקרים שאפילו מבקר אינו מוצא את המלים שיתארו את החוויה שלו. והנה זה קורה לי.
אז מצאתי את המילה עונש לתאר בה את מחזהו של ריי קוני, וגם את המילה די! וחבל על הזמן במשמעות הקלאסית של הביטוי. ודווקא באתי בנפש חפצה להשתעשע. כי בכל זאת שחקנים כמו ליאור אשכנזי ומורדי גרשון ואלברט כהן ושמעון ממרן יכולים לתקן גם את מצב הרוח הקודר ביותר שאדם יכול לבוא עמו לתיאטרון, להשכיח ממנו את המכאוב ולשגר אותו אל בית הקפה הסמוך אחר ההצגה כדי להחליף חוויות ממה שעשו.
אני מתנצל בפניהם ובפני שאר השחקנים שעמם בהצגה הזאת, שכמו היוצרים האחרים ששותפים לה ודאי ישמחו שאינני מציין את שמם, על כך שהפעם, במפתיע, הם הוסיפו את משקלם, שהיה כבד מהרגיל, לתחושה שמישהו החליט שבין חולשותיי הרבות מצוי גם המזוכיזם. לא שהם רעים. אבל תאמינו או לא, כל אחד מהם שידר שיממון שהוא כנראה תוצאה ישירה של התכנה הסודית של הבמאי לסלי לאוטון, שגם הוא ידע ימים טובים יותר כבמאי, ממש כמו המחזאי הפורה קוני.
אחד הכשלים הברורים של התוצר הזה של קוני הוא שאין לו סיפור של ממש, או משמעות אפילו נרמזת, והוא בנוי כרצף של וריאציות של בדיחות שדופות, כאילו בנוסח הפארסות המתוחכמות, של כניסות ויציאות, ושל כמה עשרות פעמים שבהן החלון, שהוא התחליף לעלילה, שב ונופל בזבנג. שב ומקפיץ את מי שבאותו רגע נמצא על הבמה (וכמובן את הקהל) שב ומכה בראשו של מי שבאותו רגע עבר דרכו.
זהו, מצאתי את ההגדרה הנכונה להצגה הזאת – מכה קשה. ואם פעם הייתי אומר שהצגות כאלה יורות ברקה של התיאטרון המציג אותן, הפעם אני קובע שהן יורות ברקה של מי שמאמין באמנות התיאטרון ואוהב אותה.