"בכל מקרה, בשלב זה או אחר, היינו עובדים יחד", אומר יוסף כרמון, השחקן המזוהה ביותר עם חנוך לוין.

כרמון, בן 80, יקבל השבוע פרס מפעל חיים על 40 שנות משחק, בתום הצגת "אשכבה" בפסטיבל חנוך לוין הבינלאומי, שייערך בתיאטרון הקאמרי. צירוף המקרים שהוליד את הקשר ההדוק ביניהם, שנמשך כמעט 30 שנה (עד למותו של לוין ב-1999), אירע ב-1972.

כרמון היה בנבחרת השחקנים המפוארת שלוהקה להצגת "אלופי העונה" מאת ג'ייסון מילר. הבמאי היהודי מניו-יורק, היי קיילוס, שהרבה לביים כאן בשנים ההן, נודע, בין השאר, כמי שלא נהג בשחקניו בכפפות של משי. "זה קרה במהלך החזרות, כשהוא פשוט העיף כמה מאיתנו", משחזר כרמון. "'אנחנו לא מתאימים לעבוד ביחד', הוא אמר לי. באותו רגע החלטתי לא רק לא לעבוד איתו יותר, אלא גם לא לדבר איתו. אני לא מסוגל לעבוד עם במאים שרוצים יסמנים סביבם.

"במקביל החלו החזרות על הצגת 'יעקבי וליידנטל', שחנוך כתב וביים, והזעיקו אותי להצטרף אל זהרירה חריפאי ואל אלברט כהן במקומו של הלל נאמן, שחקן מעולה, שמה לעשות, לא יודע לשיר. כיוון שאני שר לא רע, הרווחתי. עד היום אני חייב תודה להיי. הודות לו כל עולמי המקצועי והאמנותי השתנה".

יוסף כרמון וזהרירה חריפאי ב"אשכבה",  צילום: גדי דגון

"חשבנו שהוא לא יודע לביים"

זו היתה עבודת הבימוי הראשונה של לוין, וכרמון נזכר כיצד כמעט פרץ מרד נגדו. "חשבנו שהוא לא יודע לביים", מעיד כרמון. "ציפינו שההצגה תהיה איזו פארסה מצחיקה, ולא יצא. כמעט קראנו להנהלה שתבדוק מה קורה, אבל החלטנו לתת לו עוד הזדמנות. 'תעמדו ותגידו את הטקסט ברור והגיוני, שלא רק אתם תבינו אותו, אלא גם הקהל', חנוך אמר.

"לאט-לאט ההצגה עברה לכיוון רציני. הייתי צריך לשיר שם שיר, מין סרנדה כזאת, ובאחת החזרות, בעודי שר, התחלתי לבכות. לקח לי זמן להירגע בצד. רק בלילה, כשהיה לי קשה להירדם מרוב מחשבות, הבנתי שהגעתי עד בכי מפני שהדברים נגעו לי באופן אישי. באותו רגע השתנתה השקפת העולם התיאטרלית שלי. מאז אני לא מזדהה עם התפקידים שאני עושה, אלא מזהה את עצמי בהם".

כיצד נהיית לשחקן בה"א הידיעה של חנוך לוין?

"זה קרה אולי משום שמהרגע הראשון האמנתי שכל מה שהוא כתב היה אמת לאמיתה, ובשבילי, ניצול השואה, יכולתי להתבטא ולהגיב על מה שעברתי דרך הטקסטים שלו. זה התחיל, כאמור, ב'יעקבי וליידנטל', שם שיחקתי את ליידנטל, אדם מאוד פשוט, פקיד עירוני, שעולמו התרבותי מצומצם ואין לו הרבה אידיאולוגיות בראש. מהדמות הזאת המשכתי לכל הדמויות ששיחקתי אצל חנוך, כמובן לצד הצגות אחרות ששיחקתי בהן.

"אצל חנוך אלה לא היו רק החזרות וההצגות, אלא גם כל מה שהלך מאחורי הקלעים", מוסיף כרמון. "היה לו מין פטנט ייחודי. בסוף כל שבוע של חזרות היינו פותחים שולחן ומתכנסים לארוחה איתו, בהשתתפות המשפחות, כשכל אחד היה מביא איתו משהו מהבית. חנוך תמיד הביא, כמובן, דג מלוח ולחם חום כזה. כך היינו שמחים ועליזים גם אם החזרה לא היתה בהכרח מוצלחת. זה גרם לכך שתהיה אווירה משפחתית".

"חנוך אף פעם לא היה מרים קול"

זהרירה חריפאי היתה אומרת שכשחקנית היו לה שני בני-זוג – שייקה אופיר בקולנוע ואתה בתיאטרון. מה חיבר ביניכם, היא הצברית המחוספסת ואתה מי שבא מהשואה?

"הגורל של עם ישראל לא פסח על אף אחד מאיתנו. בין אם רצינו ובין אם לא, עסקנו בזה כל הזמן. כצברית שנולדה בארץ, פתאום מלחמת העולם טפחה על פניה. אני נולדתי בפולין ואלברט (כהן) נולד בבולגריה. שנינו נתפסנו על-ידי המלחמה מראשית צעדיה. שנינו, אלברט ואני, חטפנו מכה שהתבטאה בכך שגזלו מאיתנו את המשפחות שלנו. זהרירה לא קיבלה את המכה כמונו, אלא בהיפוך, כשהרגישה הזדהות איתנו".

תאר לנו בבקשה חזרה של חנוך לוין.

"חנוך אף פעם לא היה מרים קול, בטח לא צועק. הוא גם לא היה מדגים מה צריך לעשות, רק היה מדבר בשקט. עד היום לא פגשתי במאי כמוהו".

אף כי הקריירה של כרמון היתה שזורה בתפקידים כמו מקבת, פליישר ומיכאל קולהאס, אין ספק שהוא ייזכר תמיד בתפקידי לוין שלו, ובהם צינגרבאי ב"סוחרי גומי", מוטקה צחורי ב"אורזי מזוודות", הנהג ב"נעורי ורדה'לה", סולומון ב"סולומון גריפ", בראדך ב"הזונה הגדולה מבבל", פוזנא ב"כולם רוצים לחיות", טייגלך ב"חפץ", אגממנון ב"הנשים האבודות מטרויה", האבא של יאקיש ב"יאקיש ופופצ'ה", חייצ'יק ב"רומנטיקאים" ועוד.

כרמון נודע כשחקן שהלך אחר לוין באש ובמים והאמין בו ללא סייג. כשדרש ממנו להשיל את מלוא בגדיו ב"ייסורי איוב", הוא, איוב, עשה זאת ללא שמץ של היסוס, ועורר שערורייה שהגיעה לכנסת. "לא רק שלא נרתעתי, אלא ששאלתי את חנוך שוב ושוב מתי אני מתפשט כבר", הוא מעיד. "זאת היתה הפעם הראשונה והאחרונה שבה הופעתי בעירום".

התחרטת?

"מה איתך?! זה כמו שתשאל שחקן צעיר אם הוא מתחרט על שאיפשרו לו לשחק את המלט. הרי זה אחד המחזות הגדולים ביותר בתקופתנו, ומה שנאמר בו לא נופל מ'הלהיות או לא להיות' של שקספיר. אני רק מצטער שלא הסתובבנו עם ההצגה כמו שצריך בעולם".

"אשכבה", צילום: גדי דגון

"הבטחתי לחנוך שאשמור על ההצגות שלו"

כאמור, השבוע תעלה ההצגה "אשכבה", שהועלתה לראשונה ב-1999. "החזרות אז היו מאוד מצחיקות וגם מאוד עצובות", נזכר כרמון. "כולנו ידענו שהוא הולך למות", הוא מוסיף בדמעות, "אבל החזרות נמשכו כביכול כרגיל. יום אחד הוא אסף אותנו וסיפר שעליו לנסוע לאמריקה כדי להיפגש עם איזה חובש, כפי שהוא כינה את אחד הרופאים הדגולים שניסה לשכנע אותו לא לחזור לחזרות.

"חנוך לא רק שהתעקש ולא נשמע לו, אלא גם התחיל אחרי 'אשכבה' בחזרות על 'הבכיינים'. הגענו אליו, לתל השומר, כשחנוך, שכבר לא היה במצב טוב, שכב במיטה ובקושי דיבר. לא יכולנו להתאפק. היינו הולכים הצדה ובוכים. כשהודיעו לנו שחנוך נפטר, הרגשתי כאילו שאבא שלי מת בפעם השנייה. הוא נספה בטרבלינקה ולא היתה לו לוויה. לפחות יכולתי לבכות על הקבר של חנוך".

ב-2005 ביים כרמון בקאמרי את "יעקבי וליידנטל", המחזה שבו כרת מעין ברית עם לוין. "הלכתי צעד אחר צעד בעקבות חנוך וביימתי את ההצגה בדיוק כמו שהוא עשה את זה", מציין כרמון. "הבטחתי לחנוך שאשמור על ההצגות שלו ואביים אותן, אבל לא נתנו לי יותר".

כרמון ממשיך מאז 1999 לרגש את הקהל בתפקיד הזקן בהצגת "אשכבה", המועלית מאז בטפטופים, אבל כבר אין משתפים אותו בהצגות לוין של הקאמרי. "מה, לא יכולתי לשחק את פשוניאק ב'הרטיטי את לבי'?", הוא תוהה. "אבל לקחו את גדי יגיל לתפקיד".

כרמון הוא שמו הבימתי. כולם קוראים לו קורמן, ככתוב בתעודת הזהות שלו. אני נפגש איתו ביום הולדתו ה-80. מכנסיים קצרים, כובע מצחייה נצחי, זיפים ומבט חולמני. לרגעים אנחנו מתנתקים מההווה ומפליגים אל ילדותו בראדום שבפולין.

הוא נולד למשפחת בורסקאים (מעבדי עורות של בעלי חיים) אמידה, בן לאחר ארבע בנות. יום אחד, בעודו ילד, עטה את מעיל אביו כגלימה, החזיק בידו מקל כשרביט ויצא לרחוב כשהוא קורא שיר של אדם מיצ'קביץ', המשורר הלאומי הפולני. המעות שזרקו לעברו השכנים היו השכר הראשון בחייו.

האידיליה הזאת נקטעה כשהוריו ושלוש מאחיותיו הובלו אל גיא ההריגה בטרבלינקה. הוא ואחותו אילנה ניצלו לאחר שהוריו שילמו לגויים על הסתרתם. לימים סגר חשבון כשבא עם חבריו מהקאמרי להציג את "מיכאל קולהאס" בפולין. ההצגה היתה בעברית, אבל את מונולוג הסיום, על צדק ונקמה, העדיף הוא, השחקן הראשי, להשמיע בפולנית: "אני, מיכאל קולהאס, שליח האלוהים, מזעיק בזה את כל שוחרי הצדק, כל שונאי הדיכוי וכל מי שחש בזכותו לחיות באחווה צודקת וחופשית, להצטרף אלי בבניית עולם מתוקן". 

"קודם תן שנה למשק ואז תצא ללמוד"

ב-1946 הגיע ארצה עם קבוצת יתומי שואה ונקלט בקיבוץ דגניה ב'. הוא למד שם, עבד בלול ובנגרות, ובשעות הפנאי הופיע במסכתות של המשק. בצבא גויס לשירות קרבי, "אבל הצחקתי את החבר'ה ואפילו הופעתי עם צוות הווי והשתתפתי בהצגה". במאית אותה הצגה היתה ימימה מילוא, ממייסדי הקאמרי. כשתשתחרר, אמרה לו, בוא אלי. והוא בא, אילתר קטע מ"המלט" וקטע מ"שלוש אחיות", והתקבל לסטודיו הדרמטי של הקאמרי.

אלא שהקיבוץ סירב לבקשתו לצאת ללימודי משחק. "קודם תן שנה למשק ואז תצא ללמוד", אמרו לו, והציעו שבמקום פנטזיות ישקיע את מרצו בנגריית המשק. כך הפסיד הקיבוץ נגר מעולה וישראל הרוויחה שחקן בלתי נשכח. לימים עשה הנגר החובב כרמון את כל עבודות העץ המסוגננות בדירתו, שאותה שיפץ בהדר יוסף, בצפון תל אביב.

"לעולם לא אשכח את יום עזיבת הקיבוץ", הוא אומר. "לקחתי מיטת ברזל עם מזרן, שמיכה וקצת בגדים, זה מה שהיה לי, וכך נסעתי לתל אביב, ללמוד משחק אצל ימימה". למחייתו גיהץ במפעל לבגדי תינוקות, תיקן תריסים, ניקה שטיחים ושטף חדרי מדרגות.

בעודו לומד בסטודיו, אירע לו ב-1955 מקרה סינדרלה. אחד מתפקידוניו הראשונים בקאמרי היה בהצגה "כטוב בעיניכם". כעבור חודשיים, כשהוענקה לו חופשה קצרצרה כדי לשאת לאשה את בחירת לבו, התבקש לפתע מההנהלה להציל את המולדת ולקפוץ לתפקיד הראשי של אורלנדו במקום כוכב ההצגה, יצחק שילה, שהובהל לבית החולים בעקבות דלקת במעיים.

לילה שלם שינן את תפקידו עם אהובתו, ועם בוקר יצאה אל הוריו משלחת קטנה ונכבדה, שכללה את במאי ההצגה יוסף מילוא ואת הכוכבת שלה חנה מרון, כדי לבקש מהם לאפשר לחתנם המאושר לטוס מהחופה אל הבמה. והפרס? התפקיד נשאר שלו. 

"תיאטרון חדש עם דפוסים של תיאטרון ישן"

הכיכוב הפתאומי בתפקיד אורלנדו לא הפך אותו לשחקן שקספירי, הגם ששיחק את קלארנס ב"ריצ'רד השלישי", את ברוטוס ב"יוליוס קיסר" ואפילו את מקבת. "אותי, שחקן די נמוך קומה, ראו בדרך כלל בתפקידים עממיים יותר, ולא בתפקידים קלאסיים", הוא אומר.

עם מלגה מתיאטרונו יצא ב-1958 ללונדון, ללמוד משחק ב"למדא". אחד מחבריו לספסל הלימודים שם היה השחקן הקנדי דונלד סתרלנד, "בחור נחמד עם הרבה הומור ומאוד מוכשר".

כשחזר ארצה ב-1961, נענה לקריאתו של מילוא להצטרף לגרעין המייסד של תיאטרון חיפה, אולם לא התאקלם שם ובתוך שנה עזב. "היה שם איום ונורא", הוא נזכר. "הקימו תיאטרון חדש עם דפוסים של תיאטרון ישן".
אכול אכזבה חזר כרמון לתל אביב, שיחק בתפקידים קטנים בתיאטרון העונות, ומשזה נסגר נקלט ב-1965 בתיאטרון הקאמרי, שבו הוא מתמיד 48 שנה.

"אני מצפה שיחתימו שחקנים לכמה עונות, מה שיוצר שפה משותפת", הוא אומר. "בלי אנסמבל, כל הפקה היא בנפרד, דבר לא נדבק לדבר ואין יותר הפסיפס שדרכו מזהים תיאטרון. בעתיד, בלי השחקנים הוותיקים של היום, זה יהיה כמו רולטה. זרקת למספר הנכון, יצא לך טוב; לא, לא. בעבר, גם אם הצגה לא הצליחה בקופות, היא היתה מותירה את רישומה עם הצוות הקבוע והמוכר".

והדור הצעיר?

"אני חושב דברים מאוד טובים על השחקנים הצעירים של היום במובן של היחס אל התיאטרון כמקצוע. עם זאת, אני חרד שמלבד המקצוענות שהם מפגינים והידע היוצא מהכלל שלהם בכל הצדדים הטכניים, הם לא מפתחים מספיק את הצד הרגשי שלהם. לדעתי, כמו ששחקן עושה פיתוח קול ותרגילי תנועה, עליו לעשות פיתוח רגשות. בלי רגש, הקנקן ריק מתוכן".

אם היו נותנים לך לנהל תיאטרון?

"הייתי זורק את המפתחות לכנרת ונוסע לשווייץ".

מדוע?

"כי אין בארץ מספיק כסף בשביל תיאטרון". 

"אל תשכחו שחיתנתי אתכם"

אם לוין סידר לו את הקריירה, מי שסידר לו את החיים היה דווקא נסים אלוני. בשנות ה-70 הוזמן כרמון להצטרף להפלגה של שנה למרחקים. רעייתו הראשונה התנגדה לרעיון ובעקבות כך התגרשו השניים. אך ההפלגה נמשכה רק ארבעה חודשים, לאחר שהגיעה אליו קריאה מהתיאטרון לחזור ולצאת עם הצגת לוין לפסטיבל אדינבורו. כרמון שמע לוין והתקרקע מחדש.

כשנודע לאלוני על שובו של כרמון, הזמינו להשתתף בהצגת "נפוליון חי או מת". "שיחקתי שם מין נפוליאון כזה, כשנסים הביא את תמי [הזמרת תמי אשל, בת קיבוץ הזורע], כדי שתפזז ותשיר בתפקיד פונצ'ינלה הכחולה. האמת היא שבהצגה ההיא לא חסרו חתיכות אחרות, אבל אני, הגרוש, מצאתי את עצמי מחזר בלהט אחרי תמי, מתעלם מפער 17 השנים בינינו. הרגשתי שדווקא יוצאת הקיבוץ הצנועה הזאת הכי מתאימה לי מכולן. מאז לא הצטערתי לרגע. כשאתה מתחתן כמעט בן 50 עם אשה צעירה וחוזר לחיתולים, אתה נהיה בבת-אחת צעיר מחדש. 'אל תשכחו שחיתנתי אתכם', אלוני היה אומר".

ארבעת ילדיו של כרמון (משתי נשותיו) הלכו איש-איש בדרכו אל עולם האמנות. בנו צביקה, ששיחק בעבר בסרטים, מביים הצגות ילדים; אביטל, גם היא שחקנית לשעבר, הקימה אקדמיה למשחק לגיל הרך; אסף מתחיל בימים אלה לביים את סרטו העלילתי הראשון; מיכל, בת הזקונים, היא בוגרת סטודיו ניסן נתיב.

הגם שכרמון רואה עצמו כשחקן במה בראש וראשונה, באחרונה הוכיח שכוחו במותניו גם על המסך. זה קרה ב"חיותה וברל", סרט הביכורים של עמיר מנור, שהקנה לכרמון ולרבקה גור את פרסי השחקנים הטובים ביותר בפסטיבל הקולנוע בירושלים. "שנינו שיחקנו שם עם כל הלב, אולי כדי להראות דרך הדמויות שלנו שעוד לא נגמר החלום הציוני", הוא אומר.

כיום, פרט לתפקיד הזקן ב"אשכבה", שעימה ראה עולם, כולל ארבע נסיעות לסין ("הסינים התלהבו והיו בטוחים שחנוך כתב את המחזה על סמך ביקור אצלם. היינו צריכים לספר להם שהוא מעולם לא ביקר בסין וכתב את המחזה בעקבות צ'כוב"), כרמון משחק רב זקן בתל אביב של פעם בהצגה "רומן משפחתי" מאת עדנה מזי"א.

היית רוצה לשחק יותר?

"לא. מספיק, לנוח".

ובמחזה של חנוך לוין?

"יש תפקיד במחזה שלו שהייתי רוצה לשוב אליו, איוב".

שוב בעירום?

"כן, שוב, אבל מההנהלה לא רוצים לשמוע על זה. אומרים לי שאולי יעלו שוב את המחזה בהזדמנות, אבל אחרת ממה שחנוך עשה".

בלעדיך?

"כן, בלעדי".

ההצגה "אשכבה" תעלה בימים שני ושלישי, 17–18 ביוני 2013, ב-20:30, בקאמרי 1. לרכישת כרטיסים. פסטיבל חנוך לוין הבינלאומי יתקיים בימים שני עד רביעי, 17–26 ביוני 2013, באולמות תיאטרון הקאמרי, גשר והבימה בתל אביב. כרטיסים: 160–200 שקל. לפרטים: 03-6060960.