המחזמר "סיפור הפרברים" של ליאונרד ברנשטיין נכתב כגרסה מודרנית למחזה "רומיאו ויוליה" והוא נחשב למחזה האופראי הגדול בכל הזמנים. הגרסה של ברנשטיין שעלתה בניו יורק ב- 1957 בבכורה עולמית, מעבירה את הסיפור לניו יורק וגורמת לכולם להתאהב מחדש בטוני ובמריה ולכאוב את כאבם בעולם האכזר בו הם חיים, עולם הסובל מגזענות ופחד.

זו היתה יצירת המופת של ארבעה יוצרים אמריקאים וירטואוזים שחברו יחד: המלחין ליאונרד ברנשטיין, המחזאי ארתור לורנץ, כותב השירים סטיבן זונדהיים, והבמאי והכוריאוגרף הידוע ג'רום רובינס שהכוריאוגרפיה שלו, זוכת פרס הטוני, עמדה בלב ליבו של המחזמר.

הכוריאוגרף היהודי, ששימש בשנותיו האחרונות בלט מאסטר ב"ניו יורק סיטי בלט", העלה מחדש את היצירה בכמה הזדמנויות, שהמוכרת שבהן היא העיבוד הקולנועי שנעשה ב-1961; הסרט, שזיכה את יוצריו בעשרה פרסי אוסקר ונצפה על ידי מיליוני אנשים בעולם, אף בוים על ידי רובינס בשיתוף רוברט וייז.

בכיתה עם המאסטר

האופרה הישראלית תעלה בישראל השבוע את ההפקה המיוחדת והמקורית שנעשתה לרגל מלאת 50 שנה למחזמר עם מיטב הכוחות האמנותיים של ברודוויי ווסט אנד ובבימויו של ג'ואי מקנילי שהיה רקדן בלהקתו המקורית של ג'רום רובינס ואף שימש כעוזרו האישי.

האם יש קשר בין הכוריאוגרפיה המקורית של רובינס, שמת ב-1998, בן 80, ובין ההעמדה המחודשת של ג'ואי מקנילי למופע שיועלה במשכן לאמנויות הבמה בתל אביב החל מיום חמישי? בהחלט. מקנילי, לשעבר רקדן במחזמר, יצר כוריאוגרפיה בהשראת גרסאות שונות של "סיפור הפרברים", כולן מאת רובינס.

בשיחה בסקייפ מספר מקנילי שנתקל ברובינס ובכוריאוגרפיה שלו ל"סיפור הפרברים" ב- 1989 כשהיה בן 21. "הייתי כל כך צעיר כך שאני מרגיש שכל מה שאני יודע כמעט מתחילת הקריירה שלי למדתי ממנו. זו היתה חוויה ייחודית לעבוד איתו, היינו בתוך תהליך חזרות במשך חצי שנה, תופעה שלא נשמעה כמוה קודם לכן. התחושה עם ג'רי תמיד היתה שאנחנו נמצאים בכיתה עם מאסטר ולא שאנחנו עובדים על הפקה מסוימת לבמה".

כמה הפקות של "סיפור הפרברים" ביימת עד כה?

"אוי, אלוהים, 15 אולי 17. אני עושה את זה כבר משנת 2000. וכבר עשיתי גירסאות בינלאומיות רבות, ביפן, בכל רחבי אירופה. היו לנו כבר כל כך הרבה סיורים".


ג'ואי מקנילי (צילום: alastair muir)

עד כמה ההפקות האלה דומות זו לזו?
 
"בעצם הן אותו גרסאות בכל העולם. קרן ג'רום רובינס, שבבעלותה זכויות היוצרים של עבודותיו, דאגה מצדה להיות מעורבת בתהליך, כדי לוודא שהתוצאה הסופית נאמנה לרוחו. ואל תשכחי זה מחזה של ארתור לורנץ", הוא צוחק, "לורנץ הגדול שכבר עשה את ההתאמות הנחוצות לברודוויי".
 
"יחד עם זאת מה שכן משתנה הוא הקאסט. מאוד חשוב שהקאסט יהיה צעיר ככל האפשר. כרגע יש אנשים בני 17 בהפקה. ככל שהמשתתפים קרובים יותר לגיל של האנשים במחזה המקורי זה שומר על איזו מעורבות גבוהה יותר, אנרגיה אחרת לגמרי. כשאנחנו מזדקנים האנרגיה שלנו נחלשת ובעיקר אנחנו נעשים חכמים יותר ולעיתים אנחנו גם חושבים יותר מדי.
 
"אנשים צעירים לא חושבים יותר מדי הם פשוט פועלים.וזה בעצם חלק מהגרעין של 'סיפור הפרברים' וזה מחייה את הסיפור תמיד מחדש הצעירות הזו. אבל בשורה התחתונה הכל קשור לכישרון ומראה- אם אתה נראה צעיר ואני יכול להאמין לך שאתה צעיר זה מספיק מבחינתי".

"קונפליקט הגזענות עדיין חי"
 
איך אתה שומר על רעננות כל פעם מחדש כשאתה יוצר את הכוריאוגרפיה ל "סיפור הפרברים"?

"מה שאני תמיד מנסה לעשות זה לחזור להרגשה שהיתה לי בפעם הראשונה שרקדתי את הכוריאוגרפיה, בעצם לאותו רגש גולמי ראשוני. אני תמיד חוזר לשם קודם וזה מעולם לא הוביל אותי לא נכון, כי הזיכרון הרגשי הוא מאוד חזק. בסופו של יום אלה הם לא באמת הצעדים שלי, אלה הצעדים של ג'רי רובינס. אני פשוט התאמתי את הכוריאוגרפיה, אני לא באמת שיניתי אותה.

"יכול להיות שמישהו שזוכר  את הכוריאוגרפיה בגרסה המקורית משנת 1967 יאמר ששיניתי דברים, אבל עבורי הגרסה העכשווית היא אותה גרסה, רק כזו שעברה אבולוציה של יותר מ-50 שנה. ואני נאמן עד כמה שאני יכול להיות".

למה אתה חושב ש"סיפור הפרברים" זוכה לכזו פופולריות?

"אני חושב שזו קלאסיקה. למה אנשים ממשיכים ללכת לאופרה של ורדי או לכל האופרות הגדולות? 'סיפור הפרברים' זו באמת יצירת מופת של תיאטרון מוזיקלי. אבל בראש ובראשונה זו המוזיקה של ליאונרד ברנשטיין שמיד מפעילה אותנו ומעוררת בנו את כל הרגשות האפשריים.והסיפור שהוא כל כך אוניברסלי ויכול לגעת בכל אחד ואחת בחברה המודרנית.

"המילים של סטיבן זונדהיים הפכו באמת להיות חלק מהשפה האמריקנית. אני חושב שהסרט נגע בכל דור הבייבי-בומרס, אותו דור שגדל בימי ההתפתחות הכלכלית המואצת בארצות ברית שאחרי מלחמת העולם השנייה. הוא דיבר על המהות של להיות נערים ולהסתבך בצרות וגם על האהבה הראשונה של כל אחד ואחת מאיתנו. הקונפליקט של הגזענות שממשיך להיות נוכח גם יותר מחמישים שנה אחרי.

"אני חושב שהצירוף בין הנושאים שזה הציף, ביחד עם המוזיקה והכוריאוגרפיה המרהיבה, הפכו באמת את המחזמר הזה לנצחי".


"סיפור הפרברים" (יח"צ)

סיקוונס ייחודי של צעדים לכל דמות

האם בכלל  ניתן להעלות את "סיפור הפרברים" ללא הכוריאוגרפיה המקורית?

"הכוריאוגרפיה המקורית היא חלק מהאריג שממנו נתפר המחזמר. אתה לא משנה אותה כמו שאתה לא משנה את הסיפור או את המוזיקה או את המילים. בכלל כל תחום במחזמר הזה הפך לקלאסיקה בזכות עצמו, כך שכל שינוי באחד מהתחומים האלה אינו מתקבל בקלות.

"מה שאני מביא לכוריאוגרפיה זו רמה טכנית הרבה יותר גבוהה. הרקדנים היום, ביחס לרקדנים בשנות ה-50, הם אתלטיים יותר הם יכולים לקפוץ גבוה יותר ולנוע מהר יותר. האתגר מבחינתי מאז ומתמיד היה לנסות לכבד את השלמות של הכוריאוגרפיה המקורית.

"|האתגר עם ההפקה הזו הוא איך אני מתאים את הכוריאוגרפיה כשאני עדיין משתמש במילון המושגים של רובינס ולא במילון המושגים של מקינילי. כשאני מחפש פתרונות תנועתיים אני תמיד אשלוף אותם מתוך מילון הצעדים של רובינס כדי שכשאני אשאל את עצמי 'האם שיניתי כאן משהו?' התשובה תמיד תהיה 'לא' ".

מה הרקדנים של היום יכולים להרויח או ללמוד מעבודה בסגנונו של רובינס?

"הם יכולים ללמוד הרבה מאוד על המוטיבציה של הדמויות. רובינס הצליח ליצור לכל דמות יש תנועה שנבנתה עבורה כדי לספר סיפור, היא אף פעם לא עושה את הפעולות רק כדי לעשות את הצעדים.

"אני חושב שלרוב רקדנים כיום בעצם רק עושים את הצעדים, בלי כל משמעות אמיתית או אופי. רובינס באמת הצליח לבנות סיקונס של צעדים לכל דמות שהוא ייחודי ומצליח לספר משהו מאוד ספציפי. זה גורם לרקדנים לראות עד כמה הכוריאוגרפיה יכולה להיות עוצמתית כשהיא מספרת סיפור".

מקינלי מספר שתדמיתו הקשוחה של רובינס התבטאה גם בתהליך העבודה שלו. "הוא ביקש לצמצם את הפער בין בדיון לממשות ככל האפשר, והקפיד לטפח חוסר אמון הדדי בקרב אלה שגילמו את חברי כל אחת מהכנופיות גם מחוץ לחדר החזרות. למשל, על הסצינה שאניטה כמעט נאנסת בה נעשו חזרות רק אחת ליום, במטרה לשמור עליה פריכה ככל האפשר בערב המופע.

"זו גם היתה חלק מהמתודה בלימודי משחק בשנות ה-50 והיום אני מרגיש שגם אם אני אנסה לעבוד ככה זה לא יצליח. וגם אצל רובינס אותה דחיסות ואינטנסיביות מאוד השתנתה כשהוא היה בשנות השבעים לחייו".


"סיפור הפרברים" (יח"צ)

שיעור על החיים

מה בעצם האתגר הכי גדול שעומד בפניך בכוריאוגרפיה של "סיפור הפרברים"?
 
"האתגר הגדול ביותר הוא למצוא צוות חזק של שחקנים ורקדנים כך שאם יש איזה שיר הקהל לא יצליח להחליט  מתוך הצפייה בו מי חזק יותר הרקדנים או השחקנים.אני כן יכול לומר שכיום הרמה של הכוריאוגרפיה שונה כי הטכניקה של כל הרקדנים טובה יותר והשאיפה שלי היא שהקהל יהיה מהופנט כל הזמן מהאיכות הגבוהה של המחול".
 
"לשחקנים החלק הקשה ביותר הוא במערכה השנייה כאשר אניטה מותקפת על ידי הבנים מהכנופיה. זו סצינה קשה ומאוד מטרידה גם לצפייה. חשוב כאן מאוד שהצופים יבינו עד לאן חברה שלא שומרת על עצמה יכולה להגיע בעיקר כדי לעולם לא להגיע לשם".
 
"בהפקה עכשיו בלונדון, עשינו סדנה של יום אחד עם חברי כנופיות לשעבר שגרים בסביבה מאוד אלימה. אחרי שהם צפו בקרב סכינים בין שתי הכנופיות על הבמה, אפשר היה לנהל איתם דיון ממשי ועמוק על איך זעם ביחד עם מערך של הכרעות יכול להוביל אותנו מבלי שנשים לב למקום שאנחנו לא רוצים להיות בו. בכל רגע גאווה וכעס יכולים לגרום לאלימות להסלים או שאפשר להחליט לתת לזה להתפוגג. ותמיד ישנה האפשרות להיות נאיביים כמו טוני ומריה. 'סיפור הפרברים' הצליח לתת להם שיעור על החיים".

לרכישת כרטיסים