"לפני החורף", סרטו של פיליפ קלודל, סופר ובמאי צרפתי ("השקט שבאהבה", "לאהוב אותך אז") הוא סרט סתום, הנוטה לסימבוליות יתר, שמותיר בסופו את הצופה מרוחק ומבולבל.

לב נבול, פרחים פורחים

במרכזו, מנתח מוח, בשנות השישים לחייו (דניאל אוטיי) שנמצא מבוקר עד ליל בחדרי ניתוח. לוסי, אשתו היפה (קריסטין סקוט תומס) מחכה לו בבית הזכוכית המפואר בו הם חיים, במעבה היער. כשהוא חוזר הביתה, היא מנסה לעורר שיחה, לשאול משהו. אבל הוא לא רוצה לדבר. כמי שאיבד תשוקה, הוא מעדיף לישון.

יום אחד מקבל פרופסור פול למשרדו זר ורדים אדומים. הוא מוסר אותם לעוזרת שלו. זרי הפרחים ממשיכים להגיע בעקשנות, לביתו ולקליניקה שלו. הלב של פול נבול. אבל הפרחים פורחים. ליבו היבש מתעורר לחיים. גם סקרנותו. הוא מגלה עניין בצעירה השולחת אותם. היא אומרת שנותחה אצלו. הוא לא זוכר. הגיוני. יש לו ארבעה ניתוחים ביום ב-30 השנה האחרונות.



לפני החורף (צילום: יח"צ)

הצבע האדום מתחיל להופיע בחייו של האיש הרציני והאפור. הבימאי קלודל מנקד בהתאם את המסך בכתמי צבע אדומים. מנורת קריאה אדומה. שמיכה אדומה. קיר אדום. המחזרת הצעירה לובשת שמלה אדומה בוהקת בבית האופרה אליו מקובל ללבוש שחור: טוקסידו שחור או שמלה קטנה שחורה. בלילה כשהוא חוזר הביתה במכוניתו, היא מופיעה על הכביש במעיל עור אדום.

זה לא עניין מיני. כך מתברר. לא עבור הצעירה ולא עבורו. אם כי, אשתו של פול אינה מאמינה לו. ברגעים מסוימים קיוויתי שהצעירה היא הזיה הקיימת בראשו של פול בלבד, אולי זה היה מיטיב עם הסרט. דמותה שטוחה, הקשר בינה לבין פול אינו משכנע והתקשורת איתה דלה. אך היא אמיתית. בחורה מבולבלת, שננטשה על ידי הוריה, וחיה לבדה בעיר הגדולה. אלג'יראית שחורת שיער. אשה ערבייה המסמלת את התשוקה והחמימות הנעדרים מחייהם של הזוג הבורגני. היש קלישאה בוטה מזו?



לפני החורף (צילום: יח"צ)

נקודת האור: קריסטין סקוט תומס

הסרט, כמצופה מסרט צרפתי, מבוים באלגנטיות ומשוחק היטב. אבל כאמור כוונתו מעורפלת. המוח והרגש מוצגים כיריבים המנהלים מאבק על נשמתו של פול. אבל מעבר לכך, לא הבנתי.

מוטיב המתח בסרט מאכזב, משום שהמסתורין סביב שולחת הפרחים נפתר מיד בהתחלה כשזהותה נחשפת. גם עלילת המשנה עם אחותה של לוסי, היוצאת ונכנסת מבתי משוגעים, שטחית ומיותרת.

נקודת האור היא השחקנית קריסטין סקוט תומס המגלמת את לוסי.  סקוט תומס היא שחקנית אנגליה ותיקה שחיה בצרפת, ותמיד מעניין לעקוב אחריה. ("הפצוע האנגלי", "בתוך הבית").

לאחרונה גילמה תפקיד יוצא דופן ב"רק אלוהים סולח", סרטו המופלא-מופרע של  ניקולס וינדינג רפן ("דרייב"): בימבו אמריקאית בלונדינית שמנהלת יחסים חולניים עם שני בניה הבוגרים. בחירת ההלבשה ועיצוב השיער כה זרים לה עד כי קשה לזהות אותה.

הייתי שולחת את הבימאי קלודל לראות את יצירתו של וינדינג רפן כדי ללמוד על שימוש מעניין בצבע אדום בתאורה, בהלבשה, ובבחירת הלוקיישנים. הסימבוליות אמנם זועקת, אך היא אינה פשטנית או קלישאתית כמו ב"לפני החורף".