הסרט הדוקומנטרי "אדם הגון" מתמודד הערב על פרס אופיר, והוא גם נמצא במסלול שעשוי להובילו למועמדות לאוסקר. שיחה מקיפה עם הבמאית ונסה לאפה
"בזמן התחקיר שערכתי ל'אדם הגון' (סרטה הדוקומנטרי החשוב והמרשים) על היינריך הימלר, מפקד האס.אס ואדריכל הפיתרון הסופי) פגשתי צאצאים של פושעים נאצים", מספרת הבמאית ונסה לאפא. "וזה היה כל כך מעניין שניצלתי את זה לעריכת סדרת כתבות בנושא לערוץ 1, ל'רואים עולם' ול'סדר עולמי'.
"הסיפור של אוסף המכתבים והמסמכים בהם השתמשתי היה סודי עד פברואר, ורק אז זה יצא לעולם. לכן, במשך שבע שנים, מאז רכשתי את המסמכים והתחלתי בתחקיר ל'אדם הגון', כששאלו אותי מה אני עושה, אמרתי שמדובר בסרט דוקומנטרי על הילדים והנכדים של בכירי הנאצים. אבל לא באמת עשיתי סרט כזה אף פעם, אלא שחלקים מהתחקיר שערכתי הפכו לכתבות.
"אחד הדברים הראשונים שעשיתי היה לנסות להבין איך המסמכים הגיעו מהבית של הימלר בגמונד ב-45' לתל-אביב בשנות ה-60, לחיים רוזנטל. בדרך זו פגשתי קודם כל את קתרין הימלר (נכדת אחיו הצעיר של היינריך הימלר), שנהייתה שותפה לדרך וחברה טובה ועזרה לנו בהרבה מאוד דברים, כולל בספר שמבוסס על האוסף, במקביל לסרט. אז משם המפגש שלי איתה בדכאו והכתבה ל'רואים עולם'. אבל כל הסיפור התחיל מהמסמכים".
"אבא שלי רכש את האוסף"
הצלחת לברר איך המסמכים עשו דרכם מידי החיילים שמצאו אותם לאחר המלחמה בביתו של הימלר בגמונד - לתל-אביב?
"זה עדיין לא ברור, וזו הסיבה המרכזית שאחרי שנה וקצת של תחקיר עזבנו את זה, גם כיוון שיכול להיות שיש סיפור הרבה יותר מעניין בתוכן של האוסף, וגם כי לא הצלחנו למצוא תשובה. לא תמיד צריך שתהיה תשובה, אבל כשעושים סרט עם מסע ותחקיר, משהו צריך לצאת מזה. אחרי יותר משנה ראינו שאין מה שייצא, העניין מעורפל ולא ברור.
"גם רוזנטל, שהוא היחיד כנראה שיודע איך זה הגיע אליו, נפטר עם הסוד. כשהוא היה בחיים ודיברתי איתו, הוא לא סיפר אף פעם. לא רצה לגלות איך זה הגיע אליו. או שזה הוצע למכירה באיזה שוק הפשפשים בבלגיה, או באיזה שוק פשפשים באמריקה, או על גבול מקסיקו, דרך זוג שהיו אמורים להיפגש איתם. אלה שלוש האופציות הסבירות.
"ברור שזה עבר כמה ידיים, סביר להניח שבאמריקה, כי זה היה ברשות החיילים האמריקאים. יש הרבה סיפורים על החלפת מסמכים וחפצים בשנות ה-60, אז לא נדע לעולם. אבל מה שאנחנו יודעים בוודאות הוא שהמסמכים אותנטיים ושמשנות ה-60 ועד 2006 הם היו מתחת למיטתו של רוזנטל, במזוודה שחורה. זה היה לו מאוד חשוב, אבל הוא לא ידע מה לעשות עם איתם. זה היה עול גדול עליו, משהו שהעסיק אותו הרבה, עד שהחליט ב-2006 שהוא רוצה לתת את זה למישהו שיעשה משהו חשוב עם זה.
"מפה לאוזן זה הגיע לחוקר באוניברסיטת תל-אביב שמכיר אותי, ושאל אותי אם אני רוצה ללכת איתו לראות את האוסף. הלכתי לראות ואבא שלי רכש אותו בסכום שרוזנטל ביקש ונתן את זה לחברת ההפקה שלי. זה נרכש לצורך עשיית סרט. לקחתי חודשיים להתבשל ולחשוב אם כן או לא ארים את הכפפה הזו, ורק כשהחלטתי שכן – המסמכים נרכשו".
אדם הגון (צילום: Realworks Ltd)
איך מרכיבים נראטיב ויזואלי כה מורכב ממכתבים ומסמכים נטו?
"זה תחקיר של שבע שנים. משהו עצום מבחינת עשייה קולנועית".
יש לך רקע של תחקירנות ויצירת כתבות רבות לטלוויזיה, לערוץ ו ו-10. ולמרות זאת, איך בכלל מתחילים לעבוד על פרויקט אדיר שכזה?
"זה היה תהליך מאוד ארוך ולמדתי הרבה במהלכו. כנראה משום שאני באה מהטלוויזיה, מהכתבות, ומכך שאני עיתונאית, אז האינסטינקט הראשוני היה לחקור במשך שנה איך זה הגיע לתל-אביב. אבל כשזה לא היה מעניין מספיק, היה גם כנראה משהו שהדחקתי - שיש שם תוכן. אלא שהמכתבים היו כתובים בגרמנית עתיקה. אני דוברת גרמנית (אחת משבע שפות שהיא שולטת בהן) אבל לא גרמנית עתיקה.
"כשהבנו שיש במכתבים סיפור, התחלנו לתמלל את האוסף לגרמנית מודרנית, כשקתרין הימלר עשתה את רוב העבודה, כי יש מעט מאוד אנשים שמבינים את השפה הזו. ב-1942 הוחלפה השפה לגרמנית מודרנית, משום שהיטלר חשב או ידע שהגרמנית העתיקה היא המצאה יהודית. במהלך התרגום הבנו שיש חומרים בכמויות מדהימות ושאפשר לעשות סרט רק מהאוסף של המשפחה שלו ולבנות את זה עוד מהתקופה שלפני התחלת האוסף, ואז לקבל תמונה מלאה מהמילים של אשתו, שלו ושל הפקודים שלו, על חייו.
"כתבתי את התסריט עם אורי וייסברוד בהתבסס על האוסף, שיש בו גם תמונות. התאמנו את החיפוש אחר הוויזואליה לתסריט, אך לא הלכנו לסרטי פרופגנדה ולמה שכולנו מכירים, כי רצינו להתאים את מה שרואים למה ששומעים, כלומר לגעת בנקודת הראייה האישית של הגרמנים. התחלנו מ-1900 וחיפשנו בספריות ובארכיונים פרטיים, אצל משפחות שגרו באותו אזור, ואצל משפחות של ילדים ונכדים של נאצים. ומאחר שהיו מקרים בהם מצאנו חומרים ויזואליים מדהימים, התאמנו את התסריט לחומרים האלה. הרי לא ידענו מראש מה נמצא. זו הייתה עבודת נמלים. כל החומרים היו על פילם והיינו צריכים לדגום אותם. נעזרתי בהמון אנשים שרצו להיות חלק מזה. היה לנו צוות עצום של תחקירנים ויזואליים. בגרמניה, באמריקה, באוסטריה ובארץ.
"לבסוף הגענו לשולחן העריכה, ועד הרגע האחרון הגיעו עוד ועוד חומרים, כי זה לא שאתה מתקשר לבן אדם ומקבל מייד את כל האוסף האישי שיש לו בבוידעם, שאבא שלו צילם. לאחר חמישה חודשים של עריכה, כשכבר היה פיין קאט (עריכה סופית), פתאום הבן של הקונדיטור של מחנה הריכוז דכאו שחרר לנו סרט של אבא שלו. ולמרות שהיה כבר עותק סופי, שינינו את הסרט, כי בחומרים שקיבלנו הייתה סצנה משמעותית, של גודרון (בתו של הימלר) והפיקניק בדכאו. אז כשקיבלנו דבר מהסוג הזה, לא יכולתי שלא להכניסו לסרט. אז גם פיין קאט פתחתי, ויותר מפעם, כשהגיעו חומרים נפלאים".
באיזה פורמט הגיעו חומרי הפילם המצולמים?
"בכל הסוגים שאפשר להעלות על הדעת. 8 מ"מ, 9 מ"מ, סופר 8, 16 מ"מ, ובמהירויות צילום שונות, אפילו ב-16 פריימים לשנייה. והיו להם צבעים וגוונים שונים, שנגרמו עקב פגעי הזמן. זה נראה זוועה, והיינו צריכים לבצע פרויקט רסטורציה רציני.
"לא ניתן היה לצפייה בחומרים על מסך גדול, והיו חומרים שלא ניתן היה לצפות בהם בכלל. זה לא היה שחזור, כי המוטו היה לא לפגוע באותנטיות, אלא להחזיר את זה לכמו שזה היה במקור. אז הקמנו סטודיו רסטורציה והבאנו מומחה מחו"ל, כדי שיעבוד כאן, לצד העורך, הגריידר ושאר העושים במלאכה הטכנית. זו הייתה בהחלט ריצה למרחקים ארוכים, של שבע שנים, מתוכן בארבע שנים האחרונות כמעט לא עשיתי שום דבר אחר, כי גם גייסתי כספים לפרויקט, מה שהיה חלק מהתהליך".
אדם הגון (צילום: Realworks Ltd)
"אני רואה בכל מכתב שלו את הסכין"
כשכתבתם את התסריט, כבר אז כיוונתם לכך שייצא לכם מה שבא לידי ביטוי בשם הסרט. כלומר, הפער שבין המפלצת ששולחת המונים לתאי גזים ובין האיש שנהג לפי אמות מידה מוסריות לשיטתו, מנהל חיים אידילים ופסטורליים, אוהב את אשתו, בתו וגם את המאהבת שלו...
"כשכתבנו את התסריט הבנו קודם כל שיש סיפור. ליוו אותנו לאורך כל הדרך מצד אחד היסטוריון ומצד שני פסיכיאטר, כדי לוודא שאנחנו מבינים נכון את התכתובת בין הימלר ומרגה (אשתו) ושאנחנו מדייקים למה שהוא כתב ולמה שזה אומר. למשל, האם יש קונוטציה מינית בחלק מהדברים שהוא כותב, וכו' .
"בחרנו קטעים לפי מה שהיסטורי ומעניין, ומבחינה זו הכנסנו את כל מה שהיה, ואחר כך דברים ברמה הסיפורית. היו דברים ממש טובים שלא נכנסו, כי בחרנו לעשות סרט שהוא בן 90 דקות. נותרו המון חומרים שלא השתמשתי בהם ואולי עוד ייעשה איתם משהו בעתיד, אולי סדרה. היו רגעים תוך כדי העשייה שחשבנו על זה. בסופו של דבר חתכנו 90 דקות מתוך יותר מ-3,000 שעות של חומרי ארכיון שהיו לנו, שהעורך נועם עמית היה צריך להתמודד איתן".
הבנתם שאלה דברים שאולי פחות רגילים להכיר מארכי-פושע נאצי מהסוג הזה?
"כן. ברגע שהתחלנו לקרוא את התוכן, הבנו שיש שם גם משהו שעוד לא ראינו וגם שאם קוראים את זה ברצף הוא די משעמם. אז נדרשה המון עבודה כדי לבנות את הסטורי-טלינג הכי דרמטי שניתן, וזה לא היה פשוט. אני טוענת שיש פה רק אדם אחד, לא ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד. האדם הזה הוא מפלצתי עם כולם, כולל עם אשתו והמאהבת שלו, למרות שהוא כותב, מביע רגשות ומדבר בסופרלטיבים. אני עדיין רואה בכל מכתב את הסכין שהוא תוקע בסוף, את הטוויסט, את הסירוס.
" למשל, הוא אומר לאשתו לפני החתונה שהוא אוהב אותה מאוד, אבל יש משהו שהוא אוהב יותר, וזו המולדת. לא באמת רומנטי. או כשהמאהבת שלו אומרת לו שהיא רוצה להיות עצמאית ולהרוויח כסף, אז הוא אמר שזה לא מקובל עליו. כך יוצא גם הצד המעוות שלו, זה הרוצה להיות בקונטרול.
"יש למשל קטע שבו הוא אומר לאשתו שכדאי לספר לבת שלהם בת ה-12 על המלחמה, אבל לא על כל המלחמה... אני לא מזהה בזה אבא באמת אכפתי לנפש של הבת שלו בת ה-12, שרוצה שהיא תדע מה זאת מלחמה. הוא גם ממספר את מכתבי האהבה שלו, כדי לקטלג, וגם זה לא בדיוק רומנטי. אז אני כן מזהה אדם אחד, לא שני אנשים. אבל יש את הצד של החיים הפרטיים שלו, שלא נחשף, שלא ידענו אותו. זה מה שנתן לנו את הרעיון לספר את הסיפור מנקודת מבט גרמנית, ולא כי הימלר שווה משהו. הסיבה היחידה שהאיש הזה מעניין היא בגלל מה שהוא עשה. אם לא, זה לא אדם שהפוינט אוף ויו שלו היה מעניין".
במכתבים שלו הביתה הוא לא מספר מה בדיוק הוא עושה, אבל אני לא יודע מה נורא יותר, שהוא הסתיר את הזוועות שחולל או שהיה מספר עליהן לאשתו.
"הוא התייחס לעבודה ולא לתוכן. היה אולי פחות נורא אם הוא היה כותב, וזה גם היה יותר סקסי ויותר קל למכור: 'היום רצחתי 200 יהודים'. הוא לא אומר שהוא רצח יהודים. כשהגיעו לכאן מהטלוויזיה הגרמנית לעשות כתבה על הנושא, הם רצו לראות במו עיניהם שהוא לא אמר שהוא רצח יהודים.
"ברור שאם הוא היה אומר, 'היום רצחתי 200 איש ואני מרגיש טוב', אז היה בזה בשר עסיסי. אבל הכל קיים בסאבטקסט. בקונטקסט ההיסטורי מבינים מה זה אומר כשהוא כותב שהיום הוא באושוויץ, או שהיום הוא הולך לראות צורות ירייה חדשות, וזאת שבועיים לפני ועדת ואנזה. אז הקשר הוא ברור. וגם כשהוא כותב שיש המון עבודה ושהמשימות מאוד גדולות".
אדם הגון (צילום: Realworks Ltd)
איך בחרתם והתאמתם את קולות קוראי המכתבים, המגלמים בעצם את הדמויות?
"היינו בסוג של בעיה, כי המוטו של הסרט היה אותנטיות, וכל הדמויות, חוץ מגודרון הבת, מתות. הבת היום בת 95 ובהקשר של הסרט הייתה בת 12. אגב, היא לא מתראיינת בכלל, ניסיתי והיא סירבה, היא בורחת מחשיפה ציבורית. היא נשארה נאצית באידיאולוגיה ועומדת בראש ארגון שנקרא 'עזרה שקטה', התומך בפושעים נאצים ומסייע להם.
"בבחירת השחקנים היינו צריכים למצוא כאלה שעובדים היום. בחרנו לפי המבטא, האזור והגיל של האנשים, בהתאמה היסטורית לנפשות הפועלות בסרט. החלטנו שהם יקריינו מבלי שנראה אותם על המסך. בחרנו אותם ממש בקפידה. הם עברו אודישנים. ניסינו למצוא שחקנים מאוד טובים ומוכרים, אבל לא יותר מדי מוכרים, כדי שהפוקוס לא יהיה עליהם.
"מאוד רציתי בהתחלה את כריסטוף וולץ, למשל, אבל מהר מאוד ויתרתי על הכוונה הזו. ואלה שנבחרו נכנסו לדמויות באופן מוחלט. בכלל, כל חלקי הפסקול הם מרכיבים עיקריים מאוד בסרט ואפשרו לו להיות סרט קולנוע.
"לעיצוב הפסקול אחראי תומר אליאב, שותף חשוב מאוד לדרך, שעשה עבודת קודש. הקלטנו בחי כל מה שרואים בתמונה. למשל, כשרואים רכב מסוים בסרט ב-1932, היה לנו צוות בגרמניה שמצא את האוטו הזה אצל אספן. הדלקנו אותו והקלטנו את המנוע שלו בחי. או שהקלטנו במינכן אנשים עם מבטא בווארי ברקע, למרות שלא ממש שומעים אותם בבירור, או אנשים עם מבטא יותר דרומי, או צפוני, בהתאם למה שמצולם. עשינו הכל כדי להישאר עם האותנטיות ולא להשתמש באפקטים".
הבכורה העולמית של הסרט הייתה בפברואר בפסטיבל ברלין והיו לו ארבע הקרנות שם. מאז הסרט כבר נמכר להקרנה ביותר מעשר מדינות בעולם. הסרט עולה על המסכים בניו-יורק באוקטובר וב-18 בספטמבר יצא להקרנות בגרמניה.
איך קיבלו אותו התקשורת והקהל בפסטיבל ברלין?
"התקשורת והתעשייה הגיבו טוב מאוד. אבל הקהל זה סיפור אחר. הגרמנים מגיבים קשה לסרט. מצד אחד הם מרותקים, אבל מצד שני הם קרובים לזה מדי, לוקחים את זה מאוד אישי ומרגישים שזו ביקורת כלפיהם, למרות שזה לא. לנכדים, בני הדור השלישי, מאוד לא נוח עם זה. הם במגננה מטורפת ואומרים שלא כל מי שיצא לבארים מגניבים ובילה בברלין בסוף שנות ה-20, הוא נאצי, ושלא כל אישה מגניבה שהתחתנה או שהיה לה רומן עם נאצי, היא גם נאצית. הם לוקחים את זה מאוד קשה".
בארץ "אדם הגון" כבר זכה בפרס הסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר בפסטיבל ירושלים, ויתמודד ביום ראשון על פרס אופיר. בין אם יזכה או לא, הוא עשוי גם להתמודד על האוסקר בקטגוריה הדוקומנטרית. "המפיק האמריקאי של הסרט לוקח אותו למסלול קולנוע, כלומר מסלול אוסקר", מסבירה לאפא. "הוא צריך קודם כל להיות מוקרן בניו-יורק ובלוס-אנג'לס, לא יכול להיות מוקרן בטלוויזיה וכו'".
עבודה אצל אולמרט וסרט גנוז
לאפא, 39, נולדה וגדלה באנטוורפן, בלגיה, כיהודייה ציונית, ועלתה לארץ ב-1994, בגיל 18. היא השתקעה בירושלים ולמדה שנה באוניברסיטה העברית מזרח תיכון וערבית. אחר כך עברה לאוניברסיטת תל-אביב, ללימודי מדעי המדינה. לימודים אלה סייעו לה בהמשך להתקבל לעבודה התנדבותית בלשכה של אהוד אולמרט, כשהיה ראש עיריית ירושלים. "הייתי חדשה בארץ ומה שהביא אותי לשם היה הרצון לחוות את החברה הישראלית, להיות חלק, לעבוד במקום שבו יכולתי לתרום במשהו", היא מסבירה. "עוד לא הייתי ישראלית עדיין, אז רציתי לעשות משהו חברתי שבזכותו ארגיש את ההווי הישראלי".
במקביל ללימודיה החלה לעבוד כתחקירנית בערוץ 1, ב"פופוליטיקה", עברה לחדשות ולאחר מכן המשיכה את הקריירה הטלוויזיונית בערוץ 10, כתחקירנית בחדשות ואחר כך ככתבת (החלה בתוכנית "בן ורוזן" ולאחר מכן עברה לדסק חדשות החוץ אותו ניהל אז ניצן הורוביץ).
בהמשך למדה קולנוע דוקומנטרי ב"קמרה אובסקורה" ואחר כך פתחה חברת הפקה בתל-אביב, Realworks, ליצירת סרטים דוקומנטריים. "נמשכתי יותר לכתבות עומק ולכתבות מגזין מאשר לסיפור חדשותי", היא מספרת. "עיקר הלימודים שלי התבטאו בכך שקראתי המון על קולנוע, ראיתי המון סרטים דוקומנטריים. די גדלתי בחיים הבוגרים שלי על סרטי ארול מוריס, למשל. כך למדתי הכי טוב. הכיוון שלי הוא דוקומנטרי. על עשיית קולנוע עלילתי אני לא חושבת, אני לא בטוחה שזה מתאים לי".
הפרויקט הראשון שלה מחוץ למסגרות הטלוויזיוניות היה הפקת סרט לעיתונאי ה"ניו-יורק טיימס" תומס פרידמן, אודות גדר ההפרדה. עקב העובדה ששימשה כעובדת בלשכתו של אולמרט בהיותו ראש עיריית ירושלים, ביקשה, ונענתה בחיוב, ליצור סרט דוקומנטרי אודותיו לערוץ 2, בהיותו ראש ממשלה. אביה ואולמרט מכירים ומיודדים בהיות שניהם חברי תנועת בית"ר, ולאפא טורחת להדגיש שלא ממש עבדה עם איתו בלשכת ראש העיר אלא אצל במחלקת העיתונות של לשכת הדוברות, שם עבדה שם כשנה וחצי בהתנדבות.
הסרט שיצרה עבור "קשת" תיעד את פעילותו הן בזירה הפוליטית והציבורית והן באירועים אינטימיים יותר. הסרט תוכנן לשידור ביום העצמאות ה-60, אך כשבוע לפני כן פרצה פרשת טלנסקי והמעטפות ולאפא התבקשה על ידי יורם זק לצלם לסרט קטעים נוספים, רלוונטיים לעניין. אבל למעט ראיון נוסף אחד שערכה איתו, ומופיע בסרט, סירבה לאפא להמשיך בתיעוד. ולאחר שזק החליט לא לשדרו במועד לו תוכנן, היא שינתה את שמו מ"ז'בוטינסקי פינת בן גוריון" ל"אולמרט – סרט גנוז" (2009).
ונסה לאפא (צילום: יח"צ)
במבט לאחור, היית משנה משהו בהתנהלות מול יורם זק ו"קשת"?
"אם הייתי מתנהלת אחרת? חד-משמעית לא. מה שעשיתי היה הדבר הנכון. לא באתי לעשות כתבת טלוויזיה. עשיתי אולי טעות גדולה בכך שלא הבנתי שאי אפשר לעשות סרט על ראש ממשלה מכהן ושהכל יעבור בשקט, ולא לצפות לכך שאולי יקרה משהו שיטרוף את כל הקלפים. השאלה שנשאלה אז היא אם כשיש אירוע כזה, האם כל הקלפים חייבים להיטרף? התשובה שלי היא עדיין לא, אם כי לא באופן גורף.
"במקרה שלנו, לסרט היה רעיון, תסריט וסיבה – 60 שנה למדינת ישראל ואולמרט, כראש ממשלה, הוא בעצם המראה של החברה הישראלית. וגם פוליטיקאי שעבר מימין לשמאל. זה מה שרציתי לעשות, סרט על מאחורי הקלעים. כשקרו דברים זה עלול היה להפוך מסרט שמספר את הסיפור הזה לתחקיר עיתונאי על ראש הממשלה. היום בהחלט הייתי עושה את אותו הדבר. המשכתי ללוות אותו עם תקציב חדש שגייסתי, אבל באירועים שעלו בקנה אחד עם הסיפור שאני מספרת. לא רציתי להפוך לעיתונאית חוקרת על חשבוניות כפולות".
משפט שדה לרוזן
לפני כשנה עוררה עליה לאפא את זעמן של נשים רבות, שכאחת שעבדה עם עמנואל רוזן בתוכנית "בן ורוזן", פרסמה שהיא תומכת בו, עם תחילת פרשת החשדתו בהטרדות מיניות. היא קראה לנשים אחרות שעבדו איתו להצטרף אליה להבעת התמיכה בו וגינוי ציד המכשפות נגדו.
"גם מאחורי זה אני עומדת במאה אחוז", היא אומרת. "אני חושבת שמה שנעשה לו זה מה שעושים אוטומטית בארץ – משפט שדה. מאשימים לפני שיודעים כן או לא. כל עיתונאי, כל תחנת טלוויזיה – הופכים ליישות שופטת. אני חושבת שזה מסוכן מאוד ונגד זה יצאתי.
"מעבר לכך, עבדתי עם עמנואל והחוויה האישית שלי איתו הייתה מעבר למקצועית. מדהימה. הוא היה מורה, ישב איתי שעות בחדרי עריכה ולימד אותי איך לעשות כתבה, מתי ולמה. חוויתי איתו חוויה מקצועית אחרת לגמרי ממה שתואר. אני יודעת שזה לא פוליטיקלי קורקט לומר, אבל בנוגע למה שתואר, כן או לא, זה לא מעניין אותי, בטח שלא כשהדברים יוצאים בצורת רכילות ואייטמים בטלוויזיה. אם בית משפט עליון יחליט שבן אדם אנס או מטריד מינית - זה כן יעניין אותי, גם אם הוא חבר שלי".