"חיית הלילה", סרטו הראשון כבימאי של התסריטאי הוותיק דן גילרוי ( "זהות גנובה") הוא סאטירה המותחת ביקורת על עולם התקשורת - מהדורות החדשות בעיקר - עולם שבו כל האמצעים כשרים להשגת רייטינג.
דם בחדשות
התקשורת זבת דם, גרפית ופורנוגרפית, וככל שההמון מבוהל יותר ונדבק למהדורות החדשות, המגישים נוקטים בטונים מפחידים יותר.
לכן גם הסיפורים המבוקשים הם אלו שיש להם המשכיות - למשל, מצוד המתנהל אחר אנס או רוצח שמסתובב חופשי. עם חומר כזה אפשר לפתוח כמה מהדורות רצופות. זה נכון גם לסיטואציה שאנחנו מכירים מקרוב - מלחמה מתמשכת. בתקופת מלחמה אצלנו, מתעוררת תחושה שכתבי החדשות ועורכיהם "חוגגים" על האירועים במהדורות אין סופיות, וכמעט אפשר לראות בעיניי הכתבים הצבאיים זיק של התרגשות.
כשעורכת מהדורת חדשות מקומית בלוס אנג'לס, נינה (השחקנית רנה רוסו, אשתו של הבימאי גילרוי) שואלת את הצוות שלה לגבי חומרי הווידאו שהובאו אליה על ידי גיבור הסרט, לו בלום "כמה ממה שהביא לנו אפשר לשדר?" הם שותקים, מזועזעים ממה שהרגע ראו והיא מדייקת: "לא מהבחינה המוסרית, כמובן, אלא מהבחינה המשפטית".
חיית הלילה (תמונת יח"צ)
אני מניחה שבסצינה הזו גילרוי מתכוון ליוצרי קולנוע, ויוצרים בכלל, המתענים סביב אותה דילמה, אם אפשר למשוך את תשומת לב הקהל ללא דם או פורנוגרפיה. ויתכן שכתסריטאי נכנע לא פעם לדרישות המפיקים ההוליוודיים לצבוע את הסרט בדם, או נכנע לדרישות הקהל, שהולך ומפתח קהות כמו שמפתחים בצריכת סמים.
סוג של מפלצת
הגיבור לו בלום (ג'ייק ג'ילנהול, "הר ברוקבק") הופך להיות צלם חדשות אחרי שהוא נקלע בטעות לתאונה ומתרשם מצוות צילום בפעולה. בתחילת הסרט אנחנו רואים אותו גונב גדרות ומוכר ברזל, ותוקף מאבטח כי חמד את השעון שלו. בכך גילרוי רומז שלעבריינים קטנים יש את הכישורים הדרושים לצילום חדשות. בהמשך, כשבלום הופך לצלם מקצועי, אנחנו רואים אותו נכנס לזירת רצח, בביטחון של מי שמורגל להסתכן ולפלוש, ולמעשה משבש ראיות ומפריע לעבודת המשטרה.
חיית הלילה (תמונת יח"צ)
ג'ילנהול מגלם היטב את דמותו האוטיסטית של הבחור הצעיר והאמביציוזי, בעל הלשון החלקלקה שמסייעת לו להסתדר, למרות העדר מוחלט של כישורים רגשיים. אבל הצופה נשאר מרוחק, משום שלמרות שהוא מבצע מעשים איומים ונחשף לאירועים לא פשוטים - הכל הולך לו קל, ומצפונו לא מתעורר, ולו לרגע קט. כך משורטטת סוג של מפלצת. זה כאמור משרת היטב את האמירה של הסרט, אך לא את הסיפור.
הסרט, שצולם כמעט כולו בלילה, בלוס אנג'לס, משתמש בשפתה של התקשורת העכשווית. הוא קצבי ומותח, ערוך בשצף (בכשרון, על ידי ג'ון גילרוי, אחיו של הבמאי) ונראה כמו מוצר טלוויזיוני יעיל. אלו הופכים את הצפייה למהנה, אך הצורה המלוטשת לא מפצה על הבעיה בדמות.