יומנים של יוצרים מתפרסמים בדרך כלל אחרי מותם.  לרוב אלו מחברות של כתיבה אישית שלא בהכרח נכתבו למטרת פרסום, אבל אלמלא רצה היוצר שיהיו נחלת הכלל, היה דואג לכך מבעוד מועד.

ישנם גם ספרי זיכרונות, ממוארים, בהם מספר אמן על חייו ועבודתו באופן השופך עליה אור.

כשצפיתי ב"כשערב יורד על בוקרשט או מטבוליזם" חשבתי על כתיבה מהסוג הנ"ל. הבמאי הרומני קורנליו פורומביו מספר לנו משהו אישי מאוד על עצמו ועל מלאכתו כיוצר סרטים. לפי פורומביו, במאי קולנוע סובלים מהפרעה נרקיסיסטית. עיסוקם דורש, ברובו, ירידה לזוטות חסרות משמעות, שעומדת בניגוד גמור לרמת המתח שבה הם שרויים.

עיסוק בגוף, בצורה

גיבורו של הסרט הוא פול, (השחקן בוגדן דומיטרצ'ה ששיחק לאחרונה בסרט הרומני המרתק "בן יחיד") במאי תשוש נפש, שגבו כפוף ומעוקל, כאילו הוא זה הנושא מצלמה כבדה על כתפו ולא הצלם (אם לדייק, סרטיו של פורומביו דווקא מצולמים בעזרת חצובה ותזוזת המצלמה מזערית).

פול סובל מקיבעון אוראלי בולט: הוא מעשן סיגריות בשרשרת ומכור לקפה. אלו רק מדרדרים את גופו ונפשו הרעועה בלאו הכי. הוא נמצא כרגע בתקופת צילומים ומוצא מפלט מעצמו בזרועות השחקנית שלו, אלינה. היא מתבקשת לשאת את משקל הסרט, את משקל פחדיו, ואף לקחת החלטות במקומו.




כשערב יורד על בוקרשט (תמונת יח"צ)

במהלך הסרט, פול ואלינה עורכים חזרות לסצינה מסוימת, שלא ברור לנו תוכנה, מלבד הפעולות המרכיבות אותה. פול מנסה לדייק ולוודא איך אלינה מייבשת שערה, או גורבת גרביונים. העיסוק הלגיטימי בפעולות השחקן (מיזנסצנה) נראה כאן עלוב משום שניכר שהבמאי עסוק מדי בגופניותה של השחקנית שלו - הוא רוצה להכניס את העירום שלה לסרט, ולהכניס אותה למיטה.

העיסוק בגוף, ובצורה קיים לכל אורך הסרט, כי פרומביו הוא במאי שסרטיו שמים דגש על צורה. בסוף סרטו הקודם "שם תואר משטרה" הופיע שוט בן רבע שעה, שבו גיבור הסרט יושב בצד הפריים, ונראה חתוך בחציו. שוט מוזר, מעורר מחשבה. למה בחר הבימאי למקם את גיבורו כמעט מחוץ לפריים, כאילו בטעות?

בסצינה שבה אלינה ופול אוכלים במסעדה, פול מסביר לה שהבישול הסיני הפך מתוחכם, בגלל השימוש במקלות. אלינה טוענת כנגדו שהערבים אוכלים עם הידיים והאוכל שלהם טעים לא פחות, וזה למרות שאין תחכום באופן האכילה. אלינה למעשה תופסת את העמדה הביקורתית נגד העיסוק המוגזם בצורה.


כשערב יורד על בוקרשט (תמונת יח"צ)

חדירה פולשנית

בכל אופן, הסרט הנוכחי מסוגנן בחומרה. כל הסצינות מצולמת בשוט אחד (מספר השוטים כמספר הסצינות) ללא חיתוכים, השוט פתוח מאוד, וכמעט ללא תנועת מצלמה. זהו צילום שמדמה את החיים, ופול (הלא הוא פרומביו) מעיד על עצמו כמי שמחפש אחר האמת.

באמצע תקופת צילומים פול מבטל יום צילום עקב "מחלה". הביטול גורר עיסוק בירוקרטי מתיש בטפסי ביטוח ובדיקות רפואיות, עדות לכך שכל עשייה אמנותית מורכבת בחלקה הגדול מעבודות פקידות.

בהמשך יושבים המפיקה, פול והרופא, מול מסך שבו נראית קיבתו של פול שצולמה בבדיקת אנדוסוקופיה. זהו שוט עוצמתי וסימבולי: התחושה המתלווה לעשיית סרט היא של חדירה פולשנית לנבכי הווייתך. הסרט הוא אתה. אין הפרדה. ואתה נחשף בו באופן מכאיב. זהו גם ההסבר לשמו השני של הסרט, מטבוליזם.

ההגדרה המילונית של מטבוליזם היא תהליך של קליטת חומרים מהסביבה, עיבודם, הפקת אנרגיה, ופליטת הפסולת. כלומר  - סוג של תרפיה עצמית. מאוד אהבתי את הסרט, הוא חשוף, פואטי ומוזר, ומתאים לכל מי שאוהב כתבי חידה.