"מר טרנר" של מייק לי ("עירום", סודות ושקרים") סובל בעיני מתחלואיו הצפויים של סרט ביוגרפי.
לי בחר לתאר – וכן, המילה "לתאר" מתאימה יותר "מלספר" - את השנים האחרונות בחייו של הצייר הנודע, כשכבר היה אמיד ומוערך אמנותית. אך התסריט נעדר מנוע דרמטי, ואין בו סיפור.
מזכיר את שרק
חייו של טרנר חולפים, יש בהם יצירה, מתנהל גם סחר ביצירה, סחר שאינו נעים, אך הכרחי, וישנם כמה אנשים שהוא מוקף בהם, את רובם הוא מאמלל, לחלקם המועט הוא מסב עונג. חייו היו פשוטים ולא מיוחדים, אך עולמו הפנימי היה עשיר. הוא קידש את הטבע, ואת האור, וכל השאר התגמד. לקח לי כמעט שעה להבין שעלי לוותר על חיפוש אחר עלילה. לטובתו של הסרט ניתן לומר שהוא כמו ציור אימפרסיוניסטי. יפה לעין, ואווירתי.
מייק לי, שגם כתב את התסריט, משתדל להציגו על הצד הטוב ביותר, ככל הנראה מתוך הזדהות עם הטיפוס. טרנר היה אדם אנוכי, גס רוח, לא תקשורתי, שהופעתו מרושלת, שלא לומר כעורה.
במראהו ובהתנהלותו הזכיר לי את שרק של הסופר ויליאם סטייג (ושל סרטי האנימציה שנעשו בעקבותיו). בנוסף, יחסי האנוש שלו לקויים במיוחד – הוא לא טורח להגיע ללוויית בתו, לא מתעניין בנכדותיו, ובועל כשמתחשק לו את סוכנת משק הבית. ולמרות זאת מייק לי בוחר לאהוב אותו. עובדה זו ניכרת בסצינה בולטת וזכירה במיוחד.
מר טרנר (תמונת יחסי ציבור)
טרנר מגיע לבית הזונות ומוצא עצמו עם זונה צעירה. הוא מוציא את פנקסו ומתחיל לצייר אותה. כשהיא אומרת את גילה הוא פורץ בבכי. הצופה אמור לגלות כאן טרנר רגיש. אבל בי הסצנה עוררה רגשות מעורבים. אם גורלה של הזונה מעורר בו כאב, מדוע הוא מגיע לבית הזונות? ככל הנראה משום שרצה לצייר ציורים ארוטיים (ואכן היו לו גם כאלו). אם כך הוא הגיע כדי לתעל את הזונה לטובת אמנותו. לכן הבכי שלו לא לגמרי משכנע.
עבודה נהדרת של טימותי ספול
מערכות היחסים שטרנר מפתח עם אנשים, ממלאות תפקיד שולי בסרט (זו אגב עוד סיבה לכך שהסרט משעמם). מאידך יחסיו של טרנר עם הטבע ועם אורה של השמש, הם משמעות החיים עבורו, והוא חי בחיפוש מתמיד אחר ביטויים עוצרי נשימה של הטבע.
בכך הסרט מאשש את הדעה שאמנים הם אנשים החיים בעולם הרוח, עולם של דמיון וחופש, וכל ניסיון למשוך אותם מטה, לעולם החומרי, המציאותי, הוא בלתי נסבל עבורם. לכן אמנים מתקשים, שלא לומר פטורים, מחיי משפחה.
המקומות שבהם טרנר מעורר הזדהות בעיני, הם לא בבית הזונות, אלא כשהוא צריך למכור את אמנותו לאצילי אנגליה או כשהוא נאלץ לספוג ביקורת, שהופכת אכזרית במיוחד, כשהוא סוטה מהקו המוכר והידוע שלו, והופך לפחות פיגורטיבי.
טרנר מעורר בעיני הזדהות גם, בהיותו בהמי, ויחד עם זה מוערך בחברה בה הגינונים, וההופעה חשובים כל כך.
מר טרנר (תמונת יחסי ציבור)
טימותי ספול , שמגלם את טרנר, עושה עבודה נהדרת וזכה על כך בפרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל קאן האחרון. זו אולי הסיבה היחידה בכל זאת להתאמץ, ולראות את הסרט.