שתי נשים פולניות, הפוכות זו מזו, יוצאות למסע משותף. אידה בת ה 16, וונדה בת ה 50. האחת נזירה, השנייה, חיה חיי זנונים, מכניסה מדי לילה גבר אחר למיטתה.

 הן קרובות משפחה. אידה, יתומה, נמסרה למנזר בגיל ינקות לאחר שאימה, אחותה של וונדה, ואביה, נרצחו במלחמת העולם השנייה. וונדה איבדה את בנה. שתיהן גיבורותיו של "אידה" (הבמאי הוא פאבל באבליקובסקי, פולני), אך הסרט נושא דווקא את שמה של בת ה 16. אולי משום שרק אידה, הצעירה, עדין יכולה להשתנות.

נמצאה בבית קפה היפסטרי

אידה נשלחת על ידי אם המנזר בו היא חיה, לפגוש את שארת הבשר היחידה שלה, וונדה, שבועות ספורים לפני שתושבע  לחיי נזירות בוגרים. בעיר היא מוצאת את מי שהיתה שופטת, שהוציאה להורג כמה מאויבי המשטר הסטליניסטי, כאלכוהוליסטית מובטלת, החיה חיי בדידות בדירה עירונית קרה.



אידה (תמונת יחסי ציבור)

השתיים עוזבות את העיר לכמה ימים, כדי להתחקות אחר עקבות משפחתן. לפני יציאתן, וונדה מספרת לאידה שהיא יהודיה ולא נוצרייה, ומזהירה אותה שהיא עלולה לגלות שאין אלוהים. אלו הן שנות החמישים בפולין, מדינה כפרית מרוסקת, שאנשיה שקועים במאבק הישרדותי קשה.

אגתה טרזבוסובסקה השחקנית המגלמת את אידה, נמצאה לגמרי במקרה, בבית קפה היפסטרי, אחרי שנבחנו כל שחקניות פולין, פניה כבשו את הבמאי. תמימות, בתוליות, בעלות יופי עדין ומתוק, שעומד בניגוד לזוועות שבעקבותיהן הן הולכות. זוועות שאולי נתפסות כהיסטוריה, אך השלכותיהן הפכו את ההווה למזוויע לא פחות.

ניכר באידה שאינה "משוחקת", וזה קסמה. דווקא אגתה אקולשה המגלמת את וונדה, אחת משחקניות התאטרון הגדולות בפולין, נדרשת למשחק מורכב. דמותה חזקה ומעשית, והיא מובילה את המסע בכוחניות, אך בתוכה, היא אכולת יגון ואלכוהול.




אידה (תמונת יחסי ציבור)

כל תמונה מרהיבה

הסרט הוא לא פחות מיצירת מופת (הוא זכה בשלל פרסים ומועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר). עוצמתי ויחד עם זה מינימליסטי. מתומצת ומדויק. החסכנות ניכרת בדמויות, במילים, בעיצוב. סגנונו של הבמאי הזכיר לי במאי אהוב, אקי קאוריסמקי. בעקמומיות, בנואשות, בצמצום. האלגנטיות "הצרפתית" הזכירה לי מינימליסט אחר, הבמאי הצרפתי ז'אן פייר מלוויל ("הסמוראי").

עבודת הצילום היא חוויה בפני עצמה. הסרט צולם בשחור-לבן שהולם את קור ליבם של האנשים. הפריים ריבועי, אולי כדי לחזק את התחושה התקופתית -  מצלמות של פעם צילמו בריבוע, להבדיל ממלבן. או אולי כדי לחזק את תחושת הניכור בעזרת קומפוזיציות שהעין לא רגילה להן. למשל, מיקום הדמויות בתחתית המסך, ומעליהם נישא חלל גבוה. בזכות הקצב האיטי של הסרט, מתאפשרת התעכבות על התמונה, וכל תמונה מרהיבה, ויוצאת דופן בדרכה.

עברו שלושה ימים מאז ראיתי את הסרט. האימג'ים ממשיכים לרוץ בראשי, כמו גם התיאור העגום של חיי החילוניות. חיים בהם העינוגים זמינים לכל דורש, אך האכזריות אינה מאפשרת קיום בטוח, לעומת חיי המנזר, בהם האיסורים משליטים סדר, והאמונה מייצרת משמעות.