קסבייה דולן ביים את סרטו הראשון "הרגתי את אמא שלי" כשהיה בן 19. "מאמי" הוא סרטו החמישי של "ילד הפלא" הקנדי. בראיונות  סיפר שהאחרון הוא תשובה של האם מסרטו הראשון.

בסרטו המוקדם נער מתבגר טיפוסי, בודק את גבולות אהבתה של אימו, תוך שהוא מפגין כלפיה שנאה ובוז. היא לא צריכה לעשות הרבה כדי שיתפרץ עליה. גם כשהיא אוכלת בנימוס פרוסת לחם מרוחה בגבינה לבנה, הוא מתקשה להסתיר את הגועל שמעלה בו אימו, כשזוויות פיה מתלכלכות.

ב"מאמי", הציב הבמאי דולן לעומת האם נער מופרע עם תעודות, והפך אותה לגיבורה. דיאן (אן דורבאל שגילמה את האם גם בסרטו הראשון) נאלצת, בחוסר רצון בולט,  לקבל את בנה לביתה, לאחר שהמוסד לנערים עבריינים מגרש אותו מכתליו משום שהעלה באש את אחד החוסים.



מאמי (צילום: יחסי ציבור)

בין הזנחה להקרבה

דמותה של דיאן מרתקת ומשחקה של דורבאל, מצוין. היא בת 46, מהירת חימה וילדותית, כמעט כמו בנה המופרע. החיים לא הקלו עמה. היא מתלבשת ומדברת כנערה מתבגרת. קשה לעכל אותה. בסצינה הראשונה בסרט היא מגיעה למקום בו חוסה בנה, כשהיא לועסת מסטיק בגסות, ועונה בזלזול לעובדת המוסד. זו התנהגות מפתיעה, כמעט בלתי נתפסת. שאלתי את עצמי אם אני מאמינה לסיטואציה. מצופה שתנסה לעשות רושם טוב, לפחות למראית עין. אך לא, דיאן, מתלהמת ומנסה להתנער מבנה.

החלטת בימוי שכזו מרחיקה מהדמות הראשית, אבל כנראה שהמשימה שלקח על עצמו דולן, היא לקרב אליה את הצופה במהלך הסרט. בלית ברירה, דיאן אוספת אותו לביתה, ונעה במהלך הסרט, בין פחד וייאוש לבין מסירות ותקווה, בין הזנחה להקרבה, והתנועה הזו, שגוררת את הצופה אליה וממנה, היא עוצמתו של הסרט.

גם אנטואן אוליבייה פייון, המגלם את סטיב, בנה, הוא בחירת ליהוק מצוינת. קשה לאהוב אותו, וזה מסייע לדמותה הבעייתית גם כן של דיאן. פרצופו מעורר אנטגוניזם, הבעותיו, וכמובן התקפי הזעם האלימים שלו.
הדמות השלישית במשולש היא השכנה (סוזאן קלמנט) מורה בבית ספר תיכון שיצאה לשבתון (גם ב"הרגתי" היא מגלמת מורה, שבביתה מוצא הנער מפלט מאימו). יום אחד הפסיקה לדבר, וניכר שהיא מנסה לברוח ממשפחתה וחייה באמצעות הושטת עזרה לשכניה התוססים. כאן דולן מנסה לייצר חלוקה, אולי פשטנית, בין הבורגנות המוליכה לדיכאון, לבין "הפרחיות", בה קיימת שמחת חיים. לכך השכנה נמשכת.

דרמה חברתית בסגנון טראשי

לכל אורך הסרט מורגשת ידו החצופה, המשועשעת של הבמאי הצעיר. שפתו משוחררת, מזכירה את זו של גודאר, בימאי גל החדש הצרפתי. שפה שאין בה חומרה או נזיריות, העומדת בניגוד גמור לזו של במאים "חברתיים" כמו קן לואץ' או האחים דרדן. 
 
אהבתי את הניסיון לייצר דרמה חברתית בשפה על גבול הקאמפית, החוגגת את הטראש. אך לא הייתה מזיקה יותר בקרה ובלימה. בסצינות בהן דיאן והשכנה קיילה מבלות יחד על מרפסת ביתה של דיאן נשמעו קצת יותר מדי צחוקים, הנראים ברובם מאולתרים. נכון שמתחת להתפוצצויות הצחוק, רוחשות גם צווחות של יאוש, אך בדרך כלל ישיבות הצחוק על המרפסת, הנמשכות לנצח עם דיאלוגים ארוכים מדי, מעבירות תחושה של זמן מסך מרוח.

לא התחברתי גם לפריים המרובע, הקטן, הדחוס. ברגעים מסוימים חשבתי שהוא נוצר כדי להעניק תחושת קלסטרופוביות, אבל כשברגעים אחרים הפריים נפתח ונסגר וחוזר חלילה, התזמון לפתיחתו, כמו גם עצם הפתיחה, נראו לי ילדותיים. מה גם שפתיחת הפריים נעשית במו ידיו של סטיב. כשהוא מרגיש טוב, הוא מתקרב למצלמה ומושך את גבולותיו כפי שמסיטים וילון.

לסיכום: הסרט נוגע ללב והסיפור חזק ואמיתי, לכן מומלץ לראותו, גם אם הבחירות הסגנוניות של הבמאי לא תמיד משרתות את הסרט.



מאמי (צילום: יחסי ציבור)