הבעיה המרכזית ב"פרינסס", סרטה השני של טלי שלום עזר, (הראשון היה דרמה בת שעה, "סרוגייט") היא אורכו.

"פרינסס" הוא אמנם סרט בן שעה וחצי, אך עלילתו הקטנה מתאימה לסרט קצר, ולכן התחושה המתעוררת במהלך הצפייה היא של זמן מסך מרוח.

בין חלימה לערות 

אדר בת ה-12 היא בתה של רופאת ילדים, עלמה (קרן מור), שנעדרת מהבית שעות ממושכות. בהעדרה, בן זוגה הצעיר של עלמה, מיכאל (אורי פפר) ממציא משחקים שונים ומשונים עם בתה המוזנחת, הכמהה לתשומת לב.

"פרינסס" הוא סרט עצוב, וחשוב, על ניצול מיני בתוך המשפחה. אך נראה שבגלל דלות העלילה, במאית הסרט כמו מנסה לפצות בעזרת הסגנון.

ישנם למשל רגעים ארוכים שבהם אדר משוטטת בעיר בחוסר מעש. אלו מלווים במוזיקת אווירה אלקטרונית חדגונית. נראה כי לולא המוזיקה לא היו לשוטים הללו זכות קיום על המסך. בנוסף, אותה מוזיקה ממשיכה ומלווה את הסרט כמעט לכל אורכו, ומייצרת מונוטוניות.

במהלך השיטוטים, אדר, מתוך מצוקת הולכת וגוברת, מזמינה לביתה חבר דמיוני. כך היא מתוארת כילדה שנעה בין דמיון למציאות, בין חלימה לערות. כדי להדגיש את המעברים, בחרה הבימאית לאפיין את מצבי הערות בצבעוניות חמה, צהובה, ואת מצבי החלום, או המצבים שאדר מעדיפה להאמין שהם חלום, בצבעוניות כחולה, קרה.

הפרדות האלו, גם אם הן לא תמיד פשטניות כפי שניסחתי, הרחיקו אותי מהסיפור כי בלטו לעין בשיטתיות שלהן. ב"מידות רעות", למשל, סרטו האחרון של פול תומאס אנדרסון, יש גם כן גיבור שנע בין הזיה למציאות, אך שם, הזיותיו והמציאות בה הוא חי, הן מקשה סגנונית אחת, של ריאליזם מחוספס.

פרינסס (צילום: יחסי ציבור)

אם מפלצת

קרן מור המגלמת את האם, היא ליהוק מצוין, אך הדמות כתובה באופן בעייתי. דמות שכולה אגוצנטריות, נרקיסיזם ואטימות. מפלצת של ממש, שהזכירה לי את האמהות החורגות של סינדרלה או של שלגיה.

נכון שמדובר באישה שעסוקה במיניות שלה עד לזרא, ואינה מבינה שיש עולם של מבוגרים שאסור לחשוף לעיני ילדים. אך גם אמא כזו יכלה להיות מתוארת באופן עגול יותר ולא כמי שעוסקת במין עם בן זוגה ממש לעיני הילדה.

בהקשר הזה נזכרתי בסרט "מחוץ למים" של אנדראה ארנולד. גם ב"מחוץ למים" מתנהלת מערכת יחסים אסורה בין נערה מתבגרת לבן זוגה של האם הנרקסיסטית. האמהות דומות מאוד, אך שם הפריצות של האם מתוארת באופן פחות וולגרי, וזה מספיק לחלוטין.

שבח והלל מגיעים לשחקנית שירה האס, בת ה-20, שזכתה בפסטיבל ירושלים האחרון בפרס השחקנית הטובה ביותר. גם אדר זהר הנץ, המגלם את אלן, החבר הדמיוני, מפתיע בדמיונו לשירה, ומצליח להנכיח עצמו באופן אוורירי, כמי שקיים ולא קיים.

דמות מעניינת נוספת, שנראית לרגעים ספורים, היא אביה של אדר. המפגש ביניהם זכור לי כסצנה מצוינת, אולי אחת הטובות בסרט. השניים נפגשים במקרה ברחוב. האב נראה מרושל ואטום, ויחד עם זה, אדם מהשורה.

הכאב של אדר, על שנזנחה, כמו גם הפגיעות של האב, שמתעניין בחבר של האם, עולים בעוצמה. לסיום המפגש הטעון הוא מציע לה, במקום הגנה וטיפול, שקית של אבוקדו.  




פרינסס (צילום: יחסי ציבור)