ניסיונו של מנפרד (צחי גראד) גיבור "פנסיון פראכט", להתגבר על מות אימו, שנספתה בשואה, על ידי תרומת מחצית מרכושו לוועד למען היידיש, הוא מניע מרטיט לב, וקל להזדהות אתו.
"אמי ואחיותיי אינם, אבל את השפה שלהם אני יכול להציל" הוא אומר לחבריו, אסופים בני בלי בית, המתגוררים יחד אתו בפנסיון קטן בירושלים.
בין החברים נחמן (משה פרסטר) אספן ספרי יידיש שבעליהם רצו להשליכם ("יש פה שירי ערש שאימהות מתות שרו לתינוקות. תזרקו אותם יחד עם התינוקות?") והצייר קירצל (ולדימיר פרידמן) הממקם במרכזו של כל ציור מילה טעונה ביידיש. והמילה מדממת אדום, כמו פצעיהם של הניצולים, למרות שחלפו כמעט עשרים שנה מאז הגיעו לישראל.
חיים במחשכים
יש קסם ורגש בסרטה של תמר ירום. הקצב הוא נכון, האווירה מלנכולית, והעיצוב התקופתי מרשים למדי, בהתחשב בדלות התקציבית של ההפקה.
אנשי הפנסיון חיים במחשכים, לחדריהם לא חודרת תאורת יום, חלקם מבלים ימים שלמים בפיג'מות, ובלילה מתעוררים לחיים בעזרת שתיית אלכוהול, משחק קלפים וריקודים. במלון מנגנת תזמורת יהודית המבצעת שירי עם ביידיש, ויש לה תפקיד מרכזי בפסקול המצוין של הסרט (שהלחין ועיבד רועי ירקוני), כמו גם למרינה מקסימיליאן בלומין, המגלמת את הזמרת חנה ריגלר. היידיש בפיה נשמעת מתוקה, כמעט שפה פתיינית של חדרי מיטות, והצער על העלמות השפה – גואה.
פנסיון פראכט (צילום: יחסי ציבור)
אך יש בסרט גם תחושה של רפרוף, והיא עומדת בעוכריו. זהו עיבוד לספרו של אהרן אפלפלד "לילה ועוד לילה", וניכר שקצרה היריעה מלהכיל את הספר. סיפוריהן של הדמויות הרבות, יחסית, העומדות במרכזו, מובאים באופן לא מספק.
גם ליהוקו של צחי גראד לדמות הראשית - בעייתי. גראד לא משכנע כגבר הלום טראומה, חדל אישים, בעל בעיות רגשיות. אישיותו השוצפת והבוטחת מדי סודקת את הדמות שהוא מגלם.
ליהוק מוצלח הוא זה של מיכאלה עשת, כגברת פראכט, מנהלת הפנסיון. היא אמם החורגת של פגועי הנפש, אך אין ביכולתה להעניק להם חום. אהבתה מכוסה קוצים. גם היא מוכת גורל. היא לא עברה את השואה, אך חולקת עימם חוסר שייכות. גם כשהיא מנסה להשליט אימה וסדר, חולשתה ניכרת.
פנסיון פראכט (צילום: יחסי ציבור)
נשמה ואפיון תרבותי
יש דמיון לא מבוטל בין "פנסיון פראכט" לסרט ישראלי אחר שעלה בשבוע שעבר "עלים אדומים" (של הבמאי בזי גטה) שניהם סרטים קטנים, דלי תקציב, סרטי ביכורים, אמנם לא מושלמים, אך בעלי נשמה ואפיון תרבותי.
בשניהם הגיבור הוא אדם מבוגר שהתנהגותו מוכתבת על ידי פצע של חוסר שייכות ואובדן זהות. שני הגיבורים מוכרים את דירותיהם, רכושם היחיד עלי אדמות, ומקווים למצוא מזור דווקא החלטה כל כך לא רציונלית.
משני הסרטים נהניתי, למרות חסרונותיהם ובוסריותם.