"מונטאז' של תסכול" -  זהו שמה של קלטת הדמו שקורט קוביין ניסה לעניין בעזרתה את חברות התקליטים כשהיה אנונימי. כך נקרא גם סרטו של הבמאי התיעודי ברט מורגן ("הילד נשאר בתמונה") המשרטט פרופיל אינטימי וחשוף של קוביין.

ואכן הסרט, המסעיר והסוחף, הערוך לתפארת, משתמש בטכניקה של מונטאז'. הבמאי חיבר שברי פיסות תיעוד, מכל מה שמצא בארכיון של קוביין: סרטים ביתיים מילדותו ובגרותו, יומנים שכתב, הקלטות ביתיות, ספרי רישום וציור שלו, וצילומי הופעות. את הסרט מלווה המוזיקה של להקתו, "נירוונה", וגם הקלטות נדירות שלא יצאו לאור מעולם. הגודש הזה, שפע עצום -  בהתחשב בכך שקטף את חייו במו ידיו, כשהיה בן 27 , ובחר להצטרף ל"מועדון  27" הנודע -  מוכיח שהיה אמן בכל רמ"ח אבריו, ומצא אינספור ערוצים יצירתיים לביטוי עצמי.

מוסרי או לא

הסרט הוקרן מספר פעמים בפסטיבל דוקאביב שהסתיים אתמול, והיה לסנסציה של הפסטיבל. בהקרנה תחת כיפת השמיים שנערכה בנמל בתל אביב, נכחו 4,000 איש, ובהקרנת חצות שבה נכחתי אני, גדשו את סינמטק תל אביב מאות צעירים, כלל לא אופייניים לקהל הפוקד בדרך כלל את המקום. נדמה היה שבשבוע שעבר כולם דיברו על הסרט של קוביין.

שאלות רבות הנוגעות לעשייה תיעודית עולות מהסרט. מדיוקנו של קוביין עולה שהיה אדם החרד לפרטיותו, והשאלה הראשונה שעולה היא, איך היה מרגיש אילו ידע שנעשה שימוש בארכיונים הביתיים שלו, ביחוד אלו, בהם נראה מסומם מאוד, לאחר שהזריק הרואין, והוא מחזיק את בתו פרנסיס בת השנה.

אבל  קוביין היה אמן. אמן רוצה שהאמנות שלו תגיע לקהל. הוא לא בהכרח רוצה שהקהל יגיע אליו, ואל חייו הפרטיים. אבל זה בלתי נמנע. וזה המחיר שקוביין התקשה לשלם, ואחת הסיבות לכך שקרס. אך אין ספק שהאמנות שלו הרוויחה מהסרט, ולכן במאזן הכללי, בעיני, זהו סרט מוסרי. מה גם שהיתרון הגדול בסוג עשייה כזה, שבה אמן לא מודע לכך שעושים עליו סרט, הוא שזהו תיעוד שאין בו פילטרים. אמן חי מתנהג מול מצלמה מתעדת עם מודעות. כאן יש רגעים טהורים של תיעוד חף ממסכות.



Cobain: Montage of Heck (צילום: יח"צ)

השאלה אם אין בסרט פילטרים מסוג אחר. כאלה שנבעו ממעורבות בני המשפחה בסרט. פרנסיס, בתו, היא אחת המפיקות. היא העבירה לידי הבמאי את הארכיונים שהיו ברשותה. לדברי הבמאי, כל שביקשה היה סרט אמיתי. קורטני לאב, זוגתו, נתנה הסכמתה לשימוש בחומרים. לאב גם מתראיינת בסרט. השאלות שהבמאי מציב לה חמקניות ומרצות. נראה שיחסיו עמה היו מורכבים.

סופו המוזר של הסרט, הפתוח במובן מה, הנמנע מעמדה ברורה, והמרמז באופן מעורפל על אחריותה של לאב למותו של קוביין, מוכיח שידיו של מורגן היו כבולות. עולה תחושה שהוא פחד להציג תזה ברורה.

אם משווים למשל את "מונטז'" לסרט הזוכה בתחרות הבינלאומית של דוקאביב השנה, "להתמודד עם הפיל", ניתן לראות איך זה נראה כשיוצרת לוקחת לעצמה חופש מלא להביע עמדה. המתעדת קיבלה גישה חופשית לצלם בית ספר פתוח, ולבסוף מוכיחה שבית הספר הוא כישלון. זוהי אמירה אמיצה.

מנגן על השיש במטבח

אחד הסיקוונסים המהממים בסרטו של מורגן, הוא הסיפור על ניסיון ההתאבדות הראשון של קוביין, כשהיה בן 16. זהו סיקוונס מצויר, המלווה על ידי קולו של קוביין שמספר בגוף ראשון מה אירע. העובדה שקיימת הקלטה, בה קוביין מקריא מאורע כה דרמטי מנעוריו, הדהימה אותי. התברר שקוביין כתב אותו כסיפור קצר, בגוף ראשון, וכשנהג לכתוב סיפור או שיר, היה מקליט אותו בקולו לטייפ ביתי. מטלטל.

סיקוונס מצויר אחר נשען על הקלטות קוליות שעשה בבית, כשהלחין שיר. בין הקלטות השירה, להקלטות תפקידי הגיטרה והבס, מכשיר ההקלטה נשאר פתוח, ואנחנו שומעים אותו עונה לטלפון, מדבר לעצמו, צופה בטלוויזיה. האנימציה שמלווה את ההקלטה, מראה אותו  יושב על השיש במטבח ומנגן, יושב על הספה. השימוש כאן בארכיוני הקול הוא לא פחות ממבריק. מעולם לא הרגשתי קרובה כל כך לאדם שנראה על מסך, כמו ברצף הזה, כמו בסרט הזה.

ומשהו נוסף, לגמרי בסוגריים. בעיניי קורטני לאב יוצאת מפלצתית בסרט. אמנם אחרים שראו את הסרט לא חשבו כך בהכרח, אבל כך או אחרת, ניכר שאמריקה, שנאה אותה בזמן שחיה עם קוביין. אפילו יותר מכפי ששנאה את יוקו אונו.

נכון שלאב התנהגה "לא יפה". היא היתה קולנית, מוגזמת, הזריקה הרואין כשהייתה בהריון, חשפה חזה בכל הזדמנות ונעצרה לא מעט על ידי המשטרה. אבל השנאה כלפיה עצומה בהשוואה למעשיה, ואולי אלו שרידים, לעידן קדום, שבו צדו מכשפות.