היו לי ציפיות גבוהות מ"מחיר התהילה", סרטו החדש של הבמאי הצרפתי קסבייה בובאה, כי אהבתי את סרטו הקודם, "על אלוהים ואנשים", בשל סגנונו.

מסרטו החדש התאכזבתי. סרט חביב אמנם, העשוי בחן ועדינות, אך הסיפור הטוב (המבוסס על מקרה אמיתי) מפוספס לחלוטין, בעיקר בגלל בימוי חסר מעוף. מה גם שזוהי קומדיה, והיא לא מצחיקה.

נוודים אמיתיים וקולנועיים

הרעיון עליו מושתת הסיפור  יפה. הסרט בודק את דמותו הקולנועית של  צ'רלי צ'פלין, "הנווד", ומשווה אותה לנוודים אמתיים, כאלו שאינם חיים (לנצח) על המסך הגדול. גם השוואה זו היא בערבון מוגבל, כי הנווד הקולנועי, צ'רלי צ'פלין, עומד למול נווד קולנועי אחר, גיבור הסרט, אדי.

אדי (בנואה פולוורד) הוא פושע, לץ, מהגר מבלגיה, המשתחרר מהכלא השוויצרי. הוא משכנע את חברו הטוב, אוסמן, (רושדי זם) לחטוף את ארון הקבורה של צ'רלי צ'פלין, שהובא לקבורה יום קודם לכן. כיוון שאוסמן, מהגר מאלג'יר, זקוק בדחיפות ל-50,000 יורו עבור טיפולים רפואיים לאשתו החולה, הוא מסכים להצטרף. סיבת ההזדקקות של אוסמן למזומנים, מעט שחוקה, אבל ניחא.

מחיר התהילה (יח"צ)

כבר בתחילת הסרט (התקופתי, אלו הן שנות ה-70) נמסר לנו, באמצעות מהדורות חדשות, שצ'פלין, הנווד הנצחי, מת באחוזה מפוארת בשוויץ, שהשתרעה על שטח של 140 דונם.  מסופר גם, שתוך שנה, מרגע שנראה לראשונה על המסך, הפך צ'פלין לכוכב, המרוויח מיליון דולר לשנה, ויותר. אדי, בידיעה שצ'פלין היה ידידם של המהגרים וחסרי הבית, מרגיש נוח לגנוב ממנו, או למעשה, לגנוב אותו.

ריאליזם חסר הומור

דווקא בגלל שזהו הומאז' לצ'רלי צ'פלין, ניתן היה לעשות שימוש רב יותר בביוגרפיה שלו, בסרטים שלו, במניירות שלו כשחקן.

מתבקש היה לראות הומור סלפסטיק, מהסוג האהוב על צ'פלין. למשל, בסצנה בה אדי ושותפו חופרים בור כדי להוציא את הארון מהקבר. זו נמשכת זמן ארוך, כמעט זמן אמיתי, והיא בנאלית ומשעממת. כך גם החפירה הנוספת, להטמנת הארון הגנוב במקום סודי. שוב כרייה מתמשכת שאין בה עניין.

מצער גם שהארון עצמו, לא נפתח על ידי איש, אפילו לא כדי לבדוק, אם יש בפנים גופה. עובדה זו גורמת לניתוק מוחלט מהאישיות החשובה המיטלטלת בפנים. ומעבר לכך, זו יכלה להיות הזדמנות לאקספרסיביות מיוחדת. כאמור, ציפיתי למבע קולנועי מרשים יותר, אך בובואה בחר להישאר במישור הריאליסטי.

בסופו עושה הסרט צדק חברתי, וזהו מהלך מעניין. גם שמו, "מחיר התהילה", מרמז על אותו פתרון "חברתי": מי שמצליח צריך לשלם מחיר. לא את מחיר אובדן אלמוניותו וכדומה, אלא, על המצליחן להפריש מהצלחתו עבור החלכאים והנדכאים.