זה לא שלא נהניתי מהסרט "אהבה וחסד" של הבמאי ביל פולאד (מפיק הוליוודי מוכר שזהו סרטו הראשון כבמאי), דווקא נהניתי, אך חשבתי שהוא עשוי בגסות ובהגזמה.

הבמאי והתסריטאי חטאו בהלעטת הצופה, עד זרא, בפרטים אומללים מהביוגרפיה של המוזיקאי בריאן וילסון. הדמויות המשפיעות בחייו מעוצבות בהתלהמות: אביו המתעלל, והרופא שטיפל בו, מוצגים כדמויות דמוניות, כמעט מתוך סרט אימה. גם התיאורים של השימוש בסמים – צפויים, מרדדים את השימוש בהם לתועבה בלבד, ומייצרים את ההרגשה שבביוגרפיה המוזיקלית הזו כבר היינו.

שני צירי עלילה

בריאן וילסון היה חבר בלהקת "הביץ' בויז", אחת הלהקות הפופולריות באמריקה של שנות ה-60. הוא הלחין והפיק את האלבומים שלהם, ולמעשה היה דמות מפתח בלהקה. חברי הלהקה האחרים היו שני אחיו, בן דודו, חבר ילדות, ואביהם התובעני והאכזר של שלושת האחים, שהיה האמרגן, עד שבשלב מסוים, פוטר.

הסרט מורכב משני צירי עלילה. ציר ההווה, שעל פי הלבוש הסקתי שמתרחש בשנות השמונים, וציר העבר, המתרחש בשנות השישים, בתקופת העבודה על שניים מאלבומיה השנויים במחלוקת של הלהקה: "פט סאונדס" ו"סמייל". ג'ון קיוזאק מגלם בהצלחה רבה את דמותו הבוגרת של וילסון. וגם הופעתו של פול דאנו כווילסון הצעיר, מעוררת הערכה.

קטעי העבר, עשויים כאילו היו ארכיוניים-תיעודיים. הרזולוציה של החומרים הללו גם נראית אחרת.  הם מגורענים יותר, כחומרי פילם ישן, ושולטים בהם (בעיקר בקטעי האולפן) הצבעים החומים, המעניקים תחושה של פעם. חומרי ההווה, לעומתם, נראים חדים וצבעוניים.

בסצינות המרכיבות את ציר העבר, המנוע הדרמטי חלש. הן מתארות את המתרחש, תוך היצמדות מירבית לעובדות. לעיתים פרטי הביוגרפיה מועברים באמצעות הדיאלוג, באופן מביך ומלאכותי. זו מחלה של לא מעט ביוגרפיות קולנועיות. 

אהבה וחסד (צילום: יחסי ציבור)  

מדוגמנית קורבנית למצילת נפשות

נקודות האור הבולטות בסרט הן שתיים. האחת היא השחקנית אליזבת בנקס, המגלמת את אהובתו הטרייה של בנקס. היא מחלצת את ווילסון מהרופא הרשע המטפל בו, ומשתלט על הונו וכשרונו (בדיוק כפי שעשה, לפניו, אביו).

בתחילת הסרט היא עושה רושם של דוגמנית פצועה בדימוס, מוכת אכזבות, קורבנית משהו. אך הופכת במהלכו, מתוך אהבה לוילסון, לאשה חזקה, מצילת נפשות. בנוסף, התלבושות שלה הן חגיגה של ממש לחובבי אופנה.
נקודת אור נוספת היא קטעי האולפן שמופיעים בציר העבר. אלו הזכירו לי סרטים תיעודיים מוצלחים שליוו להקות בתהליך הקלטות, כמו למשל  סרטו של גודאר מ-68', Sympathy for the devil , המתעד את "האבנים המתגלגלות" באולפן, בזמן הקלטות האלבום הנ"ל.

קקופוניה מסרסת

ב"אהבה וחסד" נראית עבודת האולפן של וילסון, כשהוא מנסה לסטות מהקו הפופי של הלהקה, וליצור חומרים חדשים, מורכבים יותר, אקספרימנטליים. וילסון היה חדור מוטיבציה אחרי שגילה ב-65' את האלבום Rubber soul  של "הביטלס", וחשב שהוא מסוגל, ובצדק, ליצור מוזיקה לא פחות טובה. עבודתו של הגאון המוזיקלי באולפן חדשנית ומרתקת, וכאמור עשויה היטב.

למגינת ליבו, כשוילסון משמיע חומרים אלו לחברי הלהקה, לאביו ולחברת התקליטים, הוא נתקל בהתנגדות עזה ששוברת את לבו. אז גם מתחיל תהליך ההידרדרות שלו. צריכת החשיש יוצאת מכלל שליטה והוא נשאב לסמים קשים יותר, ובהמשך גם לאכילת יתר ודכאון. בשלב זה, כאמור, גם יוצרי הסרט, יוצאים מכלל שליטה. התנהגותו של וילסון המסומם ביזארית מדי ואינה אמינה, וגם האזכורים של האב הנורא הולכים וגוברים.

פעמיים בסרט, כששם האב מוזכר בנוכחות וילסון, הוא חווה קקופוניה מחרישת אוזניים של צלילים, פרי דמיונו. בהמשך נראים פלאשים של האב מכה את ווילסון הילד. כל אלו מופיעים אחרי שראינו, בחלק הראשון של הסרט, כמה סצינות דומות מדי, כמו: וילסון משמיע לאב לחן שכתב, והאב מסרס אותו. האב נכנס לאולפן באמצע הקלטה ומתריע שמדובר בכישלון. ושוב, האב נכנס לאולפן ומודיע שמכר את כל הזכויות למוזיקה של וילסון. ועוד ועוד, דוגמאות לא חסר.

ובכל זאת, כדאי לראות את הסרט. משעמם הוא לא. צבעוני וגדוש בוודאי. ובעיקר מהווה מחווה נאה למוזיקאי הגאון, שמעוררת חשק, גם אחרי הסרט, להאזין למוזיקה שלו מחדש.