אחת התמות החוזרות בסרטיו של הבמאי היפני הירוקאזו קורה-אדה, היא ילדים מוזנחים הנאלצים לגדל את עצמם.

בסרטים אלו, העוסקים בקשר בין הורים לילדים – "אף אחד לא יודע", "המשאלה", "סיפור משפחתי", והאחרון "אחותנו הקטנה" –  קורה-אדה מצליח לשרטט ברגישות את היחסים המורכבים, מבלי להפוך את ההורים לדמונים, ובעיקר, לברוא דמויות מקסימות של ילדים קטנים, המבוימים בטבעיות ( למשל, אקירה בן ה-12 ב"אף אחד לא יודע" או קואיצ'י השמנמן, בן ה-12, ב"המשאלה").

באחד הראיונות שנערכו עמו, סיפר שהתסריט לשחקניו הצעירים, נכתב רק בעת החזרות ובמהלך הצילומים, ולמעשה הוא שואל את מילותיהם לסרטיו, ולעתים גם את דימיונם וסיפוריהם.

אבל ב"אחותנו הקטנה", קורה-אדה לא מצליח לשחזר את התום הטבעי, כמו גם את הקסם והפיוט, שבסרטיו הקודמים. באופן מפתיע, לכל אורך הצפייה בסרטו החדש, המבוסס על סדרת הקומיקס (מנגה) "יומנה של אומימאצ'י", נותרתי מרוחקת מהדמויות הראשיות. גם בשיאו של הסרט, המינורי אמנם, לא הרגשתי דבר.

יתכן שהסיבה נעוצה בנושא: חוסר יכולתם של ילדים לכעוס, בחברה המחנכת לאיפוק והכנעה. כתוצאה מכך נדמה שגיבורות הסרט אינן מביעות דבר. יתכן גם שהסיבה נעוצה בבחירתו של קורה-אדה, להתמקד, הפעם, בשכבת גיל מבוגרת מבדרך כלל. יתרה מכך, הפעם הן נערות ונשים צעירות, ואולי עולמן פחות נגיש לו.

מאופקות ופסיביות

שלוש האחיות במרכז הסרט, הן בנותיו של אב הולל, שמת בתחילת הסרט. הן ננטשו על ידו כשהתאהב באשה אחרת. אז גם ננטשו על ידי אימן, שהקימה משפחה חדשה בעיר אחרת. השלוש חיות בבית משותף, כשהבכורה, סאצ'י, אחות בבית חולים, מגדלת אותן כאם לכל דבר. עם מות האב, הן מזמינות את סוזו, בתה בת ה-13 של אשתו השנייה, לגור עימן.

כאמור, ארבעתן דמויות מאופקות, מאופקות מדי, המשלימות עם גורלן. פסיביות, ולכן לא מעוררות הזדהות. אך דווקא כן מעניין לשמוע, איך הן מתארות את אביהן המנוח. אחת מציינת, והאחרות מסכימות עמה, ש"היו לו הרבה נשים כי הוא היה חמוד ואיש שיחה".

מי שאשמה בפירוק הבית, בעיניהן, היא האם שלא הקדישה מעצמה מספיק לאב. וזו מופיעה לרגע, כשהיא מגיעה לעיר שבה הן מתגוררות, כדי לעלות לקבר אימה. זוהי בחירה תסריטאית מעניינת: אם שמעלה בחובותיה כאם, מגיעה מרחוק כדי לכבד את זכר אימה שלה. האם מתארחת לילה אחד בבית בנותיה, המתיחות מורגשת, אך לא מגיעה לכדי מיצוי מעניין. ככלל חסרים בסרט דרמה וקונפליקטים, גם אם כוונת הבמאי לספר על איפוק תרבותי והשלמה.

אחותנו הקטנה (תמונת יחסי ציבור)

ללא דימויים רבי עוצמה

הייתי שמחה לכתוב גם על הצד האסתטי של הסרט. אך אכתוב בקצרה, ובהסתייגות מה, בגלל תנאי ההקרנה הבלתי הולמים שהיו בקולנוע "לב תל אביב". הסרט הוקרן באולם 2 ומשום מה נראה חיוור ועמום. יתכן שהייתה בעיה עם המקרן, אולי הסרט הוקרן, חלילה, בדי.וי.די ולא מקובץ דיגיטלי.

כך או אחרת, זו לא הפעם הראשונה שאני נתקלת בבעיות הקרנה ב"לב". לפני מספר שבועות הוקרנה לעיתונאים גרסת התלת ממד של סרט הילדים "פן". מעבר לכך שטכנולוגיית התלת ממד כמעט ולא הורגשה  (קולנוע לב לא ערוך כראוי להקרנות כאלו), המסך היה חשוך כל כך, עד כי בקושי הצלחתי לראות את המתרחש.

יחד עם זאת, אני משוכנעת ש"אחותנו הקטנה" נופל בחזונו האסתטי מסרטיו האחרים של קורה-אדה. אין בו דימויים רבי עוצמה, כמו למשל האפר הנפלט מהר הגעש ב"המשאלה", אין בו לוקיישנים ציבוריים מרשימים, כמו הקניונים ב"סיפור משפחתי", או מסילות הרכבת ב"המשאלה". גם הבית שבו הנערות מתגוררות נעדר אופי (להבדיל מביתם הצפוף והמבולגן, של ארבעת הילדים ב"אף אחד לא יודע"). התקריבים הבודדים הם של אוכל יפני, והטבע שמופיע בסרט, דל וסתמי. ללא ספק, מבין סרטיו של הבמאי שראיתי, זהו החלש ביותר.