סאטירה ישראלית מבריקה תוקעת קוצים בכל מה שזז סביב ובתוך הצבר החדש שגדל כאן
הקהל בסכנת התקף לב
הדבר הראשון שהקהל רואה בהיכנסו לאולם חזן בצוותא זה פסל מדהים ביופיו של שיח קוצני, בעיצובו במופתי של סשה ליסיאנסקי, המוכר בדרך כלל כמעצב תפאורות ולא כפסל שראוי להציב את יצירתו בכיכר העיר. אבל אחרי שהאור יעלה בעיצובו של רב אמן אחר, סשה סיקירין, יתברר כי הצבר הזה אינו אלא מיטת-פנטהאוז באגף V.I.P בבית החולים שעליה שרוע שר הביטחון הגוסס המצפה להשתלת לב שתציל את חייו.
השר כמובן כבר אחרי כל האנגינה פקטוריס שהביאה אותו למצבו הנוכחי, ודווקא כשהוא מתכוון להתמודד על ראשות הממשלה. אבל הקהל שיושב וצופה בו הוא זה שעלול למצוא את עצמו בהתקף - אם לא של אנגינה פקטוריס אז לפחות של צחוק משוחרר ומשתלח בכל רגע, בכל משפט. ותאמינו לי שכל מה שנאמר על הבמה רציני, וכפי שכרזת ההצגה מבטיחה "זה מאוד מצחיק כשזה לא מצחיק".
את החגיגה הסאטירית הנושאת את השם "אנגינה פקטוריס" כתבה מיכל אהרוני בכישרון פורץ גבולות, עם רעיונות מטורפים, החל משמות התפקידים, הלקוחים היישר ממציאות חיינו המוטרפים ותמיד בטעם טוב. כל משפט הוא קוץ חד שחודר לבלוטות הצחוק, ואני משער שבמהלך החזרות נוספו הברקות שנולדו מתוך התקפי הצחוק של העושים במלאכה.
והקהל נענה בלב טוב לפנטזיה המבריקה שכתבה על שר ביטחון שמוצא עצמו לכוד בין הפוליטיקה שלו שיזמה חוק האוסר על השתלת לב ערבי, או נוכרי, בגופו של יהודי, לבין מצבו הרפואי הריטי וסכנת חיים אם הלב שנמצא והותרם הוא ליבו של צעיר חזק בן 27, שזהותו כערבי נחשפת במהלך שהוא עצמו סאטירה חברתית ברמה הגבוהה ביותר.
מי שעוזר לה להעביר את המסרים המציאותיים שריכזה והפיקה ביד מיומנת מאוד ובהומור שאין לו אלוהים, חוץ מעצם היותו בריא, הוא הבמאי ציון אשכנזי שהבין ותרגם את הכתוב להצגה שוצפת של צלילי המוזיקה המקורית של גל היא נמתחת כמו מיתר של קשת ומשגרת בדייקנות כל חץ הממתין באשפת-החצים הצמודה לכל מי שנוטל חלק בהצגה הזאת, כלומר השחקנים הנהדרים, בתלבושות תואמות של מירב נתנאל דורון.
אנגינה פקטוריס (צילום: יוסי צבקר)
השוק המחשמל של גליקמן
ההצגה שבמיטבה הנמשך מהתחלה עד הסוף ראויה לכינוי "החמישייה הבימתית" נבנית על נוכחותו ואישיותו של דב גליקמן בתפקיד שר הביטחון דן יסעור. הוא לא צריך הרבה כדי ליצור דמות שמתאהבים בה. מילה אחת פה, שתיים שם, עיניים גדולות בדרך, פנים קודרות מכאן, וממזריות כובשת כשהוא מבקש כי בהזדמנות כאשר הלב יושתל אז בבקשה שיתקעו אותו בצד ימין.
אחר כך, כשהוא מתרגם לערבית דואט אהבה המתרחש לרגלי מיטתו, אתם לא תאחרו לפרוץ בשאגת צחוק שתצחיק אותו ואת הנאהבים לכמה דקות. וזה כאין וכאפס לעומת השוק המחשמל שהוא יעשה לכם לקראת סיום (ואני מתאפק בקושי רב לא לחשוף אותו). כזה גליקמן עוד לא ראינו!
שותפיו לחגיגת המשחק הם זהר שטראוס שופע הקסם בתפקיד מנתח הלב שהגיע במיוחד מניו יורק ועליו להתמודד עם שיגעונות הפוליטיקה והגזענות של השר ובני לווייתו. הוא יודע שזהו קרב אבוד וצריך להמציא פתרונות, ושטראוס מגלם אותו עם פני פוקר וחיוך אפל עד שהוא צריך לשלוף את הקלף האחרון המונח על לוח לבו, ומה שנראה יציב וחזק מתגלה במשחקו רך, עדין ושביר.
זה לא מפתיע כשנגדו מתייצבת טלי בן יוסף דקת-גו ומדליקה כאבוקה בתפקיד מצדה, בתו היחידה של השר, שחזרה בתשובה, התנחלה עמוק, ובעוד חודש היא אמורה להינשא לבחיר לבה, מתניה בן-צדיק. שמעון מימרן מגלם אותו בישירות נפלאה כמי שזכה בפרס הגדול של הפיס ובכל כניסה ויציאה שלו מהבמה מרחיק את השלום עוד קצת. זוג מהשמיים עד שאלה נופלים עליהם. כמחברת בעלת מודעות מיכל אהרוני שמרה למצדה ולטלי בן יוסף את זכות הצעקה האחרונה, וגם אז תצחקו.
אחרון חביב באמת הוא שרון פרידמן שיודע לתת את הדחיפה הנכונה לשלושת תפקידיו האפיזודיים - כיועץ התקשורת הוורדרד של השר, וכשני רופאים משתילים אלטרנטיביים לד"ר שכניק המודח, האחד ערבי - וברור שאינו מתאים - והאחר שופע הומור מערבות חבר העמים - וברור שזה מסוכן לשר הגוסס
אז אם בא לכם לדעת איך אנחנו נראים במראה המושחזת ויש לכם נכונות שיצליפו באמונותיכם ובעמדותיכם - לכו לראות את "אנגינה פקטוריס" ויפה שעה אחת קודם, לפני שהקומיסרים לחינוך ותרבות, כנאמר בה, "יסירו את התקציב וההצגה יורדת".
אנגינה פקטוריס (צילום: יוסי צבקר)