בסרטי אנימציית בובות מעורבת מידה אדירה של יצירתיות, של בריאת יש מאין, ועשיית סרטים אלו היא מהמרתקות והמורכבות.

הבובות בסרטים אלו נעות באמצעות טכניקה של "סטופ מושן", בה כל תנועה מורכבת מעשרות פוזיציות של הבובה. כל פוזיציה כזו מצולמת בנפרד, וכשהן ערוכות יחד נוצרת תנועה. בדרך כלל גודלן של הבובות כשל בובות ברבי, והן עשויות חמר. עיצוב המראה של הבובה, השיער וההלבשה, נעשה על ידי אמנים מומחים, ונדרשת כאן יצירתיות לצד טכניקה שתאפשר תנועה שלהן.

לאחר מכן הבובות מדובבות על ידי שחקנים, שמלאכתם מורכבת לא פחות: הם משחקים באולפן מנותק, ללא תלבושות, וללא עזרתם של אלמנטים שיש בסטים אמתיים של צילום. לבסוף אמני אנימציה, שלמדו להתבונן לעומק בשפת גוף של בני אדם, מזיזים אותן בהתאם, כדי להביע את המצבים הנפשיים שלהן, כל בובה על פי האישיות שלה.

שלוש בובות ושני קולות

"אנומליסה" הוא סרט מופלא העשוי בטכניקה זו, שבוים על ידי התסריטאי צ'רלי קאופמן (שכתב את "שמש נצחית בראש צלול" ו"אדפטיישן") והבמאי דוק ג'ונסון. גיבור הסרט, מייקל סטון (בקולו של דייויד ת'וליס) מגיע ללילה אחד לסינסינטי, כדי להרצות על הספר המצליח שכתב "איך אני יכול לעזור להם?" ספר הדרכה לנותני שירותים.

הסרט מתרחש במהלך יממה אחת בבית מלון בו מייקל מתוודע לבחורה ושמה ליסה. בכך הסרט מזכיר במידת מה את "אבודים בטוקיו" של סופיה קופולה. גם שם, שני זרים מצליחים לייצר אינטימיות נדירה במהלך שהות בבית מלון.

למעשה, עבור הסרט עוצבו שלוש בובות בלבד. של מייקל, של ליסה, ובובה אחת נוספת, המגלמת את כל האנשים בעולמו של מייקל. לכולם, גברים כנשים, אותו הקול הגברי, ורק ההלבשה והשיער שלהם שונים. רק לליסה קול משלה, ונדמה שמייקל מתאהב בקול. ליסה מדובבת על ידי ג'ניפר ג'ייסון לי (שגילמה את דייזי דומרגו ב"שמונת השנואים"). וכמו ב"היא" של ספייק ג'ונז, בו סקרלט ג'והנסון גילמה בעזרת קולה בלבד מערכת הפעלה של המחשב, ויצרה כמעט אשה בשר ודם, כך גם ג'ייסון לי. אגב, ג'ונז ומלקוביץ' שיתפו פעולה לא מעט, והוא שביים את שני התסריטים של מלקוביץ' שהוזכרו למעלה.

החלטה כמו זו שפרצופיהם של כל הדמויות האחרות זהים, הופכת את הסרט למעניין במיוחד, ומשרתת את הנושאים בהם הוא עוסק: איך קרה שכולנו מתנהגים כרובוטים, או כבשים בעדר, ושהבחירות שלנו כל כך זהות. רק בליסה יש ייחודיות. צד הפנים שלה מצולק, והיא, בחוסר בטחון נוגע ללב, מסתירה אותו בשערה. גיבור הסרט, השקוע עד צוואר בהליכה בתלם, נמשך אל הייחודי.

מצד שני, אפשר גם לראות את הסרט כך: אין בליסה שום דבר ייחודי. גיבור הסרט בורא בראשו פנטזיה ומלביש אותה על ליסה.

אנומליסה (צילום: יח"צ)

אנימציה גסה באופן מודע

בחירה מעניינת נוספת, היא ההחלטה שלא להסתיר את טכניקת האנימציה. כלומר, להימנע מליטוש כדי שהעשייה תראה גסה ומחוספסת. למשל, על פניהן של כל הדמויות מופיע פס, החותך את הפנים לאורך קו העיניים. למעשה זהו כלי בעזרתו אנימטורים שולטים בהבעות הפנים. הם מפרידים את החלק העליון והתחתון של הפרצוף, כדי להרכיב מגוון רחב יותר של הבעות. עשרות אלפי תנועות של הפה משולבות בקומבינציות שונות, עם עשרות אלפי תנועות של הגבות.

בנוסף, הבובות עשויות באופן לא פרופורציונלי. לכולן רגליים קצרות מדי ופלג גוף עליון ארוך. גם כפות הידיים אינן "עשויות" עד הסוף. לכאורה זהו גימור מרושל, דל תקציב (הסרט אכן דל תקציב, אך אין ספק שזו החלטה מודעת). כך הצופה מרגיש שאלו בובות. ועובדה זו שוב משרתת את היוצרים, המנסים אולי לומר שאנחנו חסרי אונים, חסרי חיים, כמו בובות.

יחד עם זה, וזו גדולתו של הסרט, הבובות ב"אנומליסה" אנושיות, פגיעות, ומעוררות הזדהות, לא פחות מסרט בו משחקים בני אדם. זה הופך את הסרט לייחודי, בלתי נשכח, עם טביעת יד של יוצר אמתי.



אנומליסה (צילום: יח"צ)