שימוש מופלא בקלוז-אפים
 
גם ב"הקומונה", הבימאי הדני תומאס וינטברג ממשיך לעסוק בהיבטים שונים של מיניות, והשפעתה על המשפחה והחברה. ב"החגיגה" המצוין, בחן משפחה החוגגת יום הולדת לאב, כשבמהלך האירוע נחשף כי האב ניצל מינית את בתו, אבל המשפחה לא בהכרח מעוניינת לדעת. ב"הניצוד" המרתק, מואשם הגיבור, על לא עוול בכפו, שעשה מעשה מגונה בבתו בת השש של חברו הטוב. גם כאן נדמה שאף אחד לא רוצה באמת. כעת, בסרטו החדש של וינטברג, אישה מייסדת קומונה המושתתת על ערכים של אהבה חופשית. ואז מגיע הרגע בו היא נאלצת לבדוק את אמונותיה הלכה למעשה.

אריק (אולריך תומסן, "החגיגה", "בעולם טוב יותר") הוא מרצה לאדריכלות באוניברסיטה. כשהוא יורש וילה בקופנהגן, אנה אשתו (טרינה דירהולם, "החגיגה") מציעה שיזמינו את חבריהם לגור איתם, וכך יוכלו לחסוך בהוצאות האחזקה של הבית הגדול. כשהוא מהסס ומנסה להבין את פשר הרעיון, היא יורה לעצמה ברגל כשמוסיפה: "נמאס לי לשמוע את אותם הסיפורים המשעממים שלך". אריק נעלב, מסתייג, אך התועלת הכלכלית קורצת לו, מה גם שקשה לעצור את אנה.

תומאס וינטברג היה ממייסדי תנועת "דוגמא 95" ואף ניסח עם לארס פון טרייר את עיקריה (שימוש בתאורה טבעית, צילום כתף עם כמה שפחות חיתוכי עריכה, אימפרוביזציות, ועוד). בסרט זה ניכר שנטש את הציות העיוור לשיטה, אך רוחה עדין מרחפת. המצלמה לא מקובעת לחצובה, אך יחד עם זאת אינה מבליטה עצמה. המאפיין הסגנוני הבולט הוא דווקא שימוש מופלא בקלוז-אפים על פניהם של שני הגיבורים, באופן המדגיש את המצבים הרגשיים שהם עוברים. כיוון שהשניים שחקנים גדולים, הניואנסים שבהבעות הפנים שלהם, מרתקים.




הקומונה (תמונת יחסי ציבור)



פתיחות מינית מופגנת

הקומונה מתגבשת בסיקוונס מוצלח של ראיונות שאנה ואריק עורכים עם החברים מועמדים. סצנות אלו משעשעות ומטרידות כאחד, וניכר שאריק נכנס למצוקה הולכת וגוברת, ששיאה בהתפרצות זעם על אחד המועמדים. כשמתגבשת הקומונה, הם יוצאים לחגוג רחצה בעירום באגם הסמוך. חברי הקומונה מתחבקים בפתיחות, מצולמים מלפנים ומאחור, והמצלמה מצליחה להיות חסרת בושה, כמותם.
 
שוטים דומים להפליא, מופיעים בסצנה הפותחת את "הניצוד". שם, חבורה של גברים ערומים קופצים למים בעליזות. בשני הסרטים הסצנה מציגה לראווה פתיחות מינית. אך מי שראה את "הניצוד", כבר מנחש שזו יכולה, בקלות, להתחלף במוסרנות, או בחוסר רגישות לזולת.
 
בעוד אנה עולה ופורחת, ניכר שאריק אינו מוצא את מקומו. אין פלא שהוא נופל כפרי בשל לרשתה של אחת מתלמידותיו, שמפתה אותו בסצנה מצוינת. כשאריק מתוודה בפני אנה על הרומן שהוא מנהל, בעוד סצנה נהדרת (סצנות רבות בסרט כתובות ומבוימות בכישרון), היא מציעה שבמקום שיעזוב, יעברו השניים להתגורר בקומונה. או אז היא הופכת לגיבורת הסרט, והקונפליקט שלה נחרת בזיכרוני ימים רבים אחרי הצפייה.
 
הבעייתיות בסרט היא שקשה בחציו הראשון להבין של מי נקודת המבט. בפתיחה, נראה במובהק כאילו נקודת המבט היא של בתם של הזוג. אך מבע קולנועי זה ננטש במהרה. לאחר מכן, קשה להחליט אם אלו עיניהם של אריק או של אנה. אולי של שניהם. לכן נוצר רושם של פיזור, ולא ברור מה מוקד הסרט. בסופו של דבר, אנה מתייצבת כגיבורה, והסיפור נשען על כתפיה. כיוון שהיא מגולמת על ידי שחקנית אדירה, דמותה מעניינת, והקונפליקט שמסעיר אותה חזק, היא מצליחה למחוק את הבלבול של ההתחלה, ולהשאיר חותם זכיר במיוחד.