"הרס" הוא סרט בעל עלילה שגרתית למדי, כמעט בנאלית, אך מצליח להיות רענן ומקורי בזכות טון מיוחד, גיבור בעל אישיות חריגה, סיטואציות מופרכות, והומור דק.

יחד עם זה, סרטו של הבמאי הקנדי- צרפתי המוערך ז'אן מארק ואלה, מאכזב בהשוואה לסרטיו המצליחים אחרים, "מועדון הלקוחות של דאלאס" "הולכת רחוק", ו"קרייזי". אלו היו סרטים יפים ומרגשים, ואילו זה החדש, כסרט בכללותו, אינו מצליח להתרומם לכדי יצירה מגובשת.

ואלה ממשיך, כדרכו, לחפש שפה וסגנון שאינם מצייתים לחוקי התסריט והמבע ההוליוודיים המקובלים. הפעם זהו סרט תודעתי לחלוטין, המשקף את נקודת המבט הייחודית של גיבורו.

גיבור מנותק מהסביבה

דיוויס הוא אמנם בנקאי השקעות מצליח, החי חיים מסודרים למדי, אך באופיו הוא אוטיסט, ילד נצחי, טיפוס מנותק מעצמו ומסביבתו.

הצלם איב בלנז'ר, שצילם גם את סרטיו האחרים של ואלה, מצלם צילום כתף באופן לא יציב ומחוספס, כך שהצילום מהווה מעין הפרעה לחיים הבורגניים שהגיבור וסובביו מנהלים. העריכה קצבית מאוד. ישנם רגעים בחייו של דיוויס המופיעים כשוט אחד, קצר מאוד, וכאלה המורכבים מכמה שוטים קצרצרים ערוכים במהירות יחסית. העריכה יוצרת חוויה של דפדוף לא מחייב במגזין. אתה קורא את הכותרות, מציץ בתמונות, אך דבר מכל זה לא נקלט פנימה. כך מרגיש דיוויס עד לאותה חוויה מטלטלת המתחילה אצלו תהליך של התפרקות ושינוי.

רק כשדיוויס (ג'ייק ג'ילנהול בהופעה כובשת) מאבד את אשתו, הוא לומד על עצמו שהוא נכה רגשית, רדום וקהה. בסצנה חמודה מאוד, הוא הולך לרופא, ואומר שאיבד תחושה. "איפה?", שואל הרופא, ודיוויס סורק את כל אברי גופו. "כמה זמן זה נמשך?" שואל הרופא. שתים עשרה שנים, עונה דיוויס. והנה, עכשיו, הוא אלמן טרי, אך אינו מסוגל לבכות. אפילו לא מסוגל להעמיד פנים שהוא עצוב. גרוע מכך, הוא מגלה שלא אהב אותה. האם הוא בכלל מסוגל לאהוב?

הרס (צילום: יח"צ)

הרס (צילום: יח"צ)

במהלך הצפייה נזכרתי בסרטים תמוהים ומפתיעים שאהבתי, כמו למשל סרטה של מירנדה ז'ולי "אני אתה וכל השאר", או "פרנסס הא" של נח באומבך, או כל סרטיו של ווס אנדרסון, והצטערתי שאני לא יכולה לצרף את "הרס" לרשימה. סגנונית, הוא מתאים, אך לא מספיק מוצלח כדי באמת להכלל בתוכה.