מופע השקת האוסף של "האחים והאחיות" הזכיר מדוע רביעיית הפופ-פולק הזו כל כך חסרה בנוף
"אבבא" שלנו
כשלהקת "האחים והאחיות" הוקמה, בראשית שנות השבעים, הדוגמה וההשראה להם הייתה להקת "האמהות והאבות" האמריקנית. שני גברים, שתי נשים ותווית של פופ-פולק אמריקאי. במרחק השנים (חמש שנים אחרי שחזרו להופיע, בתום עשרים שנות פרידה) ואיכות המטען שהותירו אחריהם הם יותר "אבבא" שלנו. שני גברים, מנגנים בגיטרות ומלווים בשירה, שתי סולניות מובילות, הרמוניות משותפות ושירים שרובם ככולם של יוצר אחד, גידי קורן.
בהיעדר ממשיכים ראויים, "האחים והאחיות" הם גם רביעיית הפופ-פולק הישראלית האולטימטיבית. היו לפניה הרכבים שייצגו פולק קיבוצניקי, אם היה כזה, כמו רביעיית שריד או שלישיית המעפיל. אך אחריה, קשה להיזכר. הפולק הישראלי, נרצה או לא, ניזון ונסמך בעיקר על משוררי הארץ הזו. וזה מה שלהקת "האחים והאחיות" השכילה לעשות בכתריסר שנות פעילותה האינטנסיבית: התבססות על שירי משוררים. של נתן זך ונתן יונתן, של יהודה עמיחי ורחל ולאה גולדברג. הם הייחוד והאיכות שלה.
ההופעה החגיגית אמש, נועדה להשיק את "אם זר קוצים", אלבום האוסף הכפול של הרביעייה, ובו 42 שירים (כולל שניים חדשים), כשיותר מ-30 מהם הם שירי משוררים. אולם גם האלבום וגם המופע הם בעצם שיאם של סיבוב הופעות מחתרתי למחצה, שנמשך כבר חמש שנים, והוא שהגדיר את האהבה, הגעגוע והצורך בהוצאת האוסף. המעמד החגיגי כפה היערכות בימתית מושקעת, שעיקרה היה תוספת של שלושה נגנים (באס, תופים, קלידים) שאינם חלק אינטגרלי ב"סיבוב" השוטף של מוני ארנון, סוזי מילר, ורדה שגיא ונמרוד פז, הינוקא שבהרכב. אפשר שליווי כזה יכול לקסום לאוזן צעירה, אבל בסוגת השירה והפרפורמנס של "האחים והאחיות" היא מיותרת.
כי, בפראפראזה על מטבע לשון שטבע נשיא אמריקאי, חברים אתם חסרים. אמנם לא, כי אתם מופיעים. אבל הרוח הזאת, הסאונד והצבע, היצירה והחיבור עם שירה איכותית - גם כתובה, גם מבוצעת - הכבוד והחדווה, הצניעות ותחושת השליחות, פשוט אינם. ולשירים טובים, כשהם מבוצעים נפלא, אין תחליף. והחבורה הזאת חתומה על כמה מהשירים והביצועים היפים ביותר בשפה העברית. "כמו בלדה" למשל, שירו הנהדר של נתן יונתן, ששורת הפתיחה שלו ("אם זר קוצים כואב זה מה שאת אוהבת") העניקה לאוסף ולמופע את שמם. או "שירים עד כאן" ולאו דווקא בלחן הקאנוני של נחום היימן; "סונטה בשניים" ("הדרך בה עוברות, עוברות הנשמות שלנו") המרגש, "בסוף כל הדרכים" (שהשורה "כי שם כולם אחים ואחיות" אחראית לשמם) שזכה לביצוע יפהפה בגוון אירי, "בכל מקום"("בסוף הדרך יש תהום לאמיצים"),"(אי שם בתוך הלב) עיר שלום", "שני אלונים", "טרם סתיו" ו-"על ענפי שיטה", אולי השיר הכי חריג ברפרטואר שלהם, בגלל הצליל הרוסי שבו.
וכמובן גם "אלוהים מרחם על ילדי הגן" ו"אני רוצה למות על מיטתי", שניהם של יהודה עמיחי, חריגים גם הם, בנימה הפוליטית הכואבת והנוקבת, הנעדרת בדרך כלל מהרפרטואר של הלהקה.
מה נגיד? ורדה שגיא וסוזי מילר (בשירה אין לה מבטא; בדיבור נדמה שהיא עושה פארודיה על עצמה) לא איבדו טיפה, לא מיופיין, לא מאיכות שירתן הסולנית ולא מיפי ההרמוניות המקסימות והמדויקות שלהן ושל עמיתיהם. מוני ארנון היה ונשאר הצלם והרוח החיה של "האחים והאחיות", ונמרוד פז הוא נגן גיטרה ראוי ופרטנר קולי סביר למדיי. ביחד הם שיקוף אופטימלי הולם למורשת של "האחים והאחיות". אל תתנו להם לעבור בסביבה שלכם מבלי לקפוץ להופעתם. עזבו אתכם מנוסטלגיה. לכו לשמוע שירה עברית רעננה, חיה וירוקת-עד.
"אם זר קוצים"- הופעת "האחים והאחיות" ב"צוותא" תל אביב. 11 במרץ 2008.
***
"האחים והאחיות" יופיעו ביום שני, ה-6 ביולי 2009 ב-22:00 במועדון "זאפה" הרצליה (פתיחת דלתות: 20:30). טל` להזמנות 03-7674646.