פסטיבלים - עצמאים ונתמכים

הכוריאוגרפים מיה שטרן, תומר שרעבי ומאיה לוי מספרים על העבודות החדשות שיעלו ב"הרמת מסך"

מרשים ליוצר גם להיכשל

ישראל, מעצמת המחול, מציגה בפעם ה- 19 את פסטיבל "הרמת מסך" ליוצרי המחול העצמאי. הפסטיבל, שיתקיים במרכז סוזן דלל בתל-אביב ובמעבדה בירושלים במהלך חודש בדצמבר, יציג תשע עבודות של 13 כוריאוגרפים בארבעה מסכים שונים.

"הקמנו את הבמה הזאת לפני 19 שנה כדי לתת ליוצרים עצמאיים שאין להם גיבוי לוגיסטי, תקציבי והפקתי להעלות עבודות לבמה", אומרת נילי כהן, סגנית ראש מינהל תרבות ומנהלת אגף המחול במשרד התרבות והרוח החיה מאחורי הפסטיבל. "אני באה מרקע של מחול עממי ותמיד הייתי קרובה למחול ולאמנות בכלל", היא מספרת, "וראיתי בזה שליחות. אלו יוצרים צעירים שעושים עבודות יש מאין. בזמנו, כמי שהתוותה מדיניות וכשראיתי את הקשיים ושאין לנו אמנים שפועלים בשטח, חשבתי על דור העתיד ולכן הקמנו את הבמה הזו. אנו רואים בכך את חובתנו כדי לפתח דור עתידי".

"המסגרת מיועדת ליוצרים יותר בשלים, שעשו שתיים שלוש עבודות במסגרות מקצועיות", מעידה כהן כיצד הדברים עובדים בפועל, "הרמת מסך זו הבמה הבכירה והמרכזית ליוצרים שהוכיחו את עצמם במסגרות שונות ולאחר זיהויים על ידי המנהל האמנותי של הפסטיבל, המדינה משקיעה. אנחנו משחררים אותם לחלוטין מההפקה ובמשך 20 שנה זה הוכיח את עצמו. יש יוצרים שבאים עוד פעם ועוד פעם ומפתחים יכולת אמנותית ולוגיסטית בתהליך של הבשלה עד שהם הפכו ללהקות". היא מציינת את ענבל פינטו, יסמין גודר, רננה רז וורטיגו כלהקות שהתפתחו במסגרת הפסטיבל.

"התמיכה היא גם לאחר הרמת מסך. אנחנו מניידים אותם והם צוברים הכרה בארץ ובעולם. זה תהליך מרתק. יש שלבים: הלהקות הבשלות, אלו שבדרך וחלקם בתחילת הדרך, לא בהכרח מבחינה גילית, אלא מבחינת הגיל של העשייה האמנותית. לפעמים יותר מוצלח ולפעמים פחות. אנחנו מרשים ליוצר גם להיכשל, אבל זה לא קורה הרבה". "היום המחול הישראלי הוא אימפריה", היא מסכמת, "אז בוודאי שצריך להמשיך עם המנגינה ולא להפסיק".

בלי מיה, בלי תומר

שתיים מהעבודות המסקרנות של הפסטיבל הן של היוצרים מיה שטרן ותומר שרעבי ("מתהלך עד היום", "אושר", "ארוחת ערב"). השניים שהציגו את יצירתם המשותפת הראשונה בפסטיבל הרמת מסך הראשון לפני 19 שנה מציגים לראשונה שתי עבודות שיצרו ככוריאוגרפים עצמאיים ובנפרד, אך עם מכנים משותפים סמויים וגלויים ביניהם.

"העבודה היא בין העבודות הראשונות שאני יוצרת בלי תומר", אומרת שטרן, "והיה מעניין ליצור הגדרה עצמית דרך העבודה. הפעם יש הרבה מראות שניצבות מולי. עד עכשיו תומר היה המראה היחידה. לא רק שאני לא מובילה פיזית, אלא שהייתי צריכה להציג את עצמי ואת התחושות שלי בפני הרקדנים בשפה מילולית, שזה משהו חדש עבורי".

"את העבודה הראשונה שלנו העלנו אני ומיה בהרמת מסך לפני 19 שנה, ומאז עבדנו כמו גרעין אטומי", משתף שרעבי עד כמה גדול המאורע הנוכחי עבור שניהם, "עד עכשיו אי אפשר היה להכניס לתוך הטירוף שלנו אנשים נוספים. לאורך השנים היצירה המשותפת שלנו גדלה במסגרת הפסטיבל ועכשיו הפכנו להיות מן שיקוף הפוך אחד לשני. אחרי כל כך הרבה שנים יחד אנחנו ממשיכים לתקשר דרך היצירה, אבל כמראה הפוכה. זה יצא כך באופן טבעי".

"העבודה הנוכחית שלי, ‘מונק’, היא עבודה רומנטית עם נגיעות אפלות שמתכתבת עם העבודה של מיה, כשאצלה העבודה היא אפלה עם נגיעות רומנטיות. שיקוף הפוך נוסף הוא שהעבודה שלה היא לשלוש רקדניות ורקדן, והעבודה שלי היא עבודה של שלושה רקדנים ורקדנית", הוא אומר ומזכיר את אורן קדוש, טל קול ועידו צדר. אנחנו מתעמתים אחר מול השני בחלל ריק, בלי רמז לזמן ומקום. ומה שבא לידי ביטוי הוא תחושות פרטיות ואינדיווידואליות של כל אחד מאיתנו, שבאות לידי ביטוי כחולשה וכצורך, הזדקקות לקשר אחד עם האחר. יש בעבודה אהבה בין אישה לגבר, בין גבר לגבר, ובעיקר הרבה כמיהה וצורך לאהוב ולהיות נאהב".

עבודתה של מיה שטרן נקראת “הים השחור”. "העבודה היא על שלוש נשים שמחפשות אחרי איזשהו מקום פנימי עמוק שבו הן אולי יגדירו ויבינו את המושג אהבה", היא אומרת, "מתוך החיפוש הזה, כל אחת מתמודדת ומחפשת את הפנטזיה הגברית שלה. מתוך החלום האידילי הזה מגיע הגבר שבאיזשהו שלב, מתוך הצורך הנואש שלהן לאחוז בו, הן שואבות את הזהות והכוח הגברי שלו, משאירות אותו מרוקן מכוחו וגם מכוחן, והן נשארות מרוקנות ובודדות".

על העבודה היא מספרת כי זה היה תהליך ארוך, שהתחיל לפני יותר מחצי שנה. "זו העבודה הראשונה שאני יוצרת עם רקדנים. ניסיון ראשון לחיפוש שפה תנועתית, שקדם לו מציאת הרקדנים ומאז התהליך לא נגמר.

מיקי גורביץ` המנהל האמנותי של הפסטיבל זו השנה השלישית, ליווה את העבודות משלב מוקדם של היצירה. על העבודה עימו מספרת שטרן: "התהליך היה מעולה, מיקי הבין את העבודה, אבל לא הכתיב כלום. העבודה היא לא בהכרח סיפורית, אלא יותר תהליך רגשי שנכון ליצירה ועובר במהלכה. אמנם אני לא רוקדת בעבודה, אך יחד עם העין החיצונית שלו זה מאוד תמך, כשאני הייתי מאוד מעורבת רגשית".

"העבודה הזו היא תהליך פולשני וחטטני, יש בו התעסקות בתחושות לא סטריליות, קצת יותר מלוכלכות ואפלות, ומכאן גם נולד השם של העבודה". יחד עם זאת היא מזכירה כי: "ריקוד הוא משהו משתנה. העבודה עוברת שינויים בהופעות עצמן, תחושות משתנות והריקוד עובר שינוי שיכול להפוך את הריקוד על פיו. זה גם בידיים של הרקדנים, בעידון והכוונון האחרון".

אינדיבידואלים שנאבקים על חייהם

מאיה לוי מעלה את העבודה "קרש הצלה", עבודה לשלושה רקדנים. כיוצרת שפרצה עם יצירתה הקודמת, "מקלעת השמש", לתודעת הקהל, לוי ממשיכה לחקור את הנושאים שמעניינים אותה. "זו עבודה מופשטת יותר מהעבודה הקודמת", היא אומרת ומבטיחה שהפעם הצורה תדבר יותר מהסיפור, "לעשות עבודה שנה אחרי שנה זה סוג של המשך עם תוספות. אחרי שעשית משהו שאתה שלם איתו, או שאתה מרגיש שהצלחת להעביר אותו נכון, זה לא פשוט לצאת שוב לתהליך של יצירה".

על התהליך עצמו היא מספרת: "עסקנו בכל מיני צורות של חוסר יציבות ווריאציות של קרקע שאינה מצע יציב להיות עליו. בדקנו מה זה עושה לגוף כשהקרקע נשמטת ומה זה עושה ברמה האנושית. עניין אותי בעבודה המתח עם חומרים נורא פשוטים, שכביכול נאספו מהחצר, לבין תחושה של אנשים שהיו פעם בעלי מעמד גבוהה ונפלו מגדולתם. המעמד שלך הוא לא משהו שבטוח אף פעם.

"יש בעבודה סוג של קריאה לעזרה או הזדקקות, שבאה לידי ביטוי אצל כל אחת מהדמויות באופן שונה. הרקדנים בעבודה הם לזרו גודוי, רן בן דרור ומיכל אגסי, כל אחד מהם בעל אישיות חזקה והם הצליחו להביא את עצמם לבמה באופן חריף. על הבמה נוצרת תחושה של אינדיבידואלים שנאבקים על חייהם, כל אחד באופן אחר. הם נעים בין הצורך שלהם לעמוד עצמאית על שתי הרגליים שלהם והצורך להיתמך על ידי גוף אחר. השאלה היא עד כמה הם יכולים לעמוד על הרגליים שלהם". היא מסכמת, במה שיכול להיות מטאפורה לעולם המחול, עולם האמנות, והעולם בכלל.