ביאנקה אשל-גרשוני היא הזוכה בפרס למפעל חיים בתחום האמנות הפלסטית לשנת 2009 מטעם משרד התרבות והספורט. 

הפרס מוענק לאמנים מגיל 55 ומעלה, יוענק לאמנית כאות הערכה לפועלה ולתרומתה הייחודית לקידום ולהעשרת תחום האמנות הפלסטית בישראל.
 
פרס למפעל חיים הוא הפרס הבכיר ביותר בתחום האמנות הפלסטית. סכום הזכייה : 70,000 ₪. עבודותיה של אשל-גרשוני יוצגו בתערוכה משותפת שתתקיים לכלל זוכי פרסי משרד התרבות בתחומי האמנות בקיץ 2010 במוזיאון לאמנות עכשווית, הרצליה.
 
חבר השופטים: פיליפ רנצר (יו"ר), רותי אופק, תמי כץ-פרימן, תמי מנור-פרידמן, מיכאל קובנר ועידית עמיחי כנציגת משרד התרבות קיבל בהערכה רבה את נימוקיה של ד"ר דליה מנור,שהגישה את מועמדותה של ביאנקה לפרס.
 
מנימוקי הענקת הפרס:
 
“ביאנקה אשל-גרשוני היא אמנית ייחודית בשדה האמנות בישראל. פריצתה לתודעה בשנות השמונים, עם יצירת מיצבים ופסלים מרובי פרטים, חשפה את האופן בו היא חותרת, כבר מראשית דרכה, תחת קטגוריות מובחנות וכללים נוקשים. לאחר שלמדה בבית ספר לאמנות עם דגש על ציור מופשט, בחירתה לפעול בשדה הצורפות, על אף שלא עברה הכשרה פורמלית לכך, העידה כבר אז על שבירת מוסכמות האופיינית לה, ועל תהליך יצירתי הפתוח לגירויים ולרעיונות.
 
בשנות השבעים הייתה ביאנקה מחלוצות החידושים והתמורות בעיצוב התכשיט המסורתי: התכשיט הפך לקישוט גוף מורכב ובהמשך, לחפץ פיסולי זעיר. הישגים בזירה הבינלאומית ורכישות על ידי מוזיאונים לצורפות מעידים על המשקל המשמעותי של חידושיה בתחום התכשיט העכשווי.
 
אשל-גרשוני לא היססה לחבר בין "גבוה" ל"נמוך" באופן שהיה כמעט חילול קודש באותן שנים: השילוב בין זהב ופלסטיק; בין עיצוב מחומרים יקרים לצד פריטים זולים והמוניים הנרכשים בשוק כגון בובות, נוצות וקישוטים שונים. הרחבת היצירות לכדי פסלים ומיצבים סימנה את טשטוש הגבולות המשמעותי ביותר שיצרה כאן: בין התכשיט, המוגדר כשייך לעשיית א?מנות, מלאכת מחשבת, לבין הפיסול ו"האמנות היפה".
 
בגישה זו, וכן בסגנונה ובעולם התכנים שהציגה, סימנה ביאנקה אשל גרשוני מהלכים שהחלו להתגבש בעולם האמנות בישראל ומחוצה לה: העניין באמנות נשים ובמלאכת יד כאחד ממאפייני היצירה הנשית, הפתיחות לאמנות בעלת היבטים ביוגרפיים, החזרה לנרטיביות, לחומריות, לרגש, וכמובן, ערבוב התחומים וחציית הגבולות שמאפיינים מגמות פוסט-מודרניות. זה היה הרקע לתערוכת היחיד שלה במוזיאון תל אביב בשנת 1985 שהעלתה אותה לקדמת הבמה.
 
עם זאת, ביאנקה אשל-גרשוני נותרה במידה רבה `אאוט-סיידר`. שורה של תערוכות היסטוריות שהעלו לדיון את נושא המגדר והגוף דלגו עליה, חרף היותה בעלת השפעה רבה על דור האמניות שהחלו לפעול בשנות התשעים.
 
בעשור האחרון הופנתה תשומת הלב להיבטים של עמלנות ומלאכה בעבודת האמנות, לקישוט, לגבולות הקיטש, ולעולם רגשי גואה, ואלה היו לנחלתם של רבים בקרב דור צעיר של אמנים ואמניות. אין ספק שביאנקה אשל גרשוני פרצה את הדרך ואפשרה את התקבלות המגמות הללו באמנות הישראלית, אשר סגדה לאוניברסלי ודחתה את הפרסונלי, העדיפה חומרים דלים וטקסטים אינטלקטואליים על פני צבעוניות עשירה וחשיפה רגשית.
 
כמי שאינה הולכת בתלם, עבודתה של ביאנקה אשל גרשוני גם אינה נענית בקלות לתיאוריות פמיניסטיות, אשר חדרו לשיח האמנות הישראלי מאז שנות התשעים. עם זאת, רפרטואר הדימויים שלה, ובכלל זה העיסוק במיניות הנשית, הם מן הביטויים הגלויים הראשונים לנושאים אלה באמנות בישראל.
 
כהכרה ובהוקרה על כל אלה החליטה ועדת השיפוט להעניק לה את הפרס על מפעל חיים לשנת 2009”.