בקונצרט האחרון בסדרה הקלאסית של העונה הנוכחית תציג התזמורת הסימפונית ירושלים - רשות השידור קונצרט שנע בין האירוטי לטראגי, בניצוחו של אילן וולקוב ובהשתתפות הסקסופוניסט גן לב.

הערב יתחיל בדון חואן חסר האחריות והבלתי נלאה על פי שטראוס הצעיר, יעבור לכלי נשיפה ענוגים מצרפת, הסקסופון של דביסי וקפלה בהשמעת בכורה בישראל וחלילו של הפאון החולם על נימפות מרהיבות, חלום ממנו אנו מתעוררים אל האימה שבסימפוניה הבלתי גמורה של שוברט.
 
על היצירות
 
ריכרד שטראוס (1864 - 1949), "דון חואן", אופוס 20
ריכרד שטראוס גדל בצילו של ריכרד וגנר. אביו, פרנץ שטראוס, נגן קרן וירטואוזי, ניגן בתזמורת החצר של מינכן תחת חסותו של המלך לודוויג השני שהיה הפטרון של וגנר. ריכרד הצעיר שמע את אביו מנגן בבכורות של האופרות המאוחרות של וגנר. הצלחת יצירתו המוקדמת, הפואמה הסימפונית "דון חואן", הציבה אותו כ"המלחין הצעיר המוצלח ביותר בגרמניה". המנצח הנודע הנס פון בילוב אף קרא לו "ריצ'ארד השלישי", כשהוא פוסח בנימוס על המלך ריצ'ארד השני לאור גורלו האומלל.
 
ב-1888, כשהוא בגיל 24 בלבד, הלחין שטראוס את הפואמה הסימפונית "דון חואן". פואמה זו, כמו גם הפואמה "מאיטליה" אשר נכתבה לפניה, מבטאת הכרעה אמנותית שקיבל שטראוס הצעיר. עולם המוזיקה נחלק בתקופתו, לא מעט בעקבות ספריו ומאמריו של מבקר המוזיקה הנודע אדוארד הנסליק, לקלסיציסטים, ממשיכי דרכם של מנדלסון ובראהמס, לבין השייכים למחנה וגנר וליסט. שטראוס, למרות שבא מבית שמרני, בחר לכתוב במקום סימפוניות שורה של פואמות סימפוניות על טיפוסים דרמתיים כגון מקבת, דון קישוט, טיל אולנשפיגל וכמובן דון חואן. בחירה זו הציבה אותו במחנה של וגנר וליסט.
 
המוזיקה מבטאת את רוחו פורקת העול במקצבים קופצניים ומעברים חדים, מנגינות פשוטות מרחפות מעל דיסוננסים שועטים. מעבר לתצוגה האתלטית הזו מרחפת רוח של ניהיליזם. מגרסת הסיפור ששימשה את שטראוס (מחזה מחורז מאת יקולאוס לנאו) משתמע שהדון הידוע לשמצה לא ממש נופל בצעקה אל אש הגיהינום אלא פשוט כבה לאיטו: "מאש הנעורים לא נותר דבר, כבה הגחל, האח כבר קר". סוף היצירה של שטראוס גם הוא קצר, אפילו קצר רוח. סולמות עולים ונחפזים בכינורות, תיפוף שקט, אקורדים חלולים, שלוש נקישות ושקט.  

אנדרה (לאון) קפלה (1878 - 1925), "אגדה" - ביצוע בכורה בישראל
אנדרה (לאון) קפלה נולד בלה-הוורה אשר בצרפת. כילדם השביעי של הורים מהמעמד הנמוך, הוא למד להיות חיוני ועצמאי מגיל צעיר: בגיל 12 עבד כפסנתרן חזרות בפולי ברז'ר ובהגיעו לגיל 14 ניגן כינור בגרנד תיאטרה. עם שמיעתו החדה, יכולת הקריאה מהדף והאלתור, התקדם במהירות והחל כמעט מיד ללמוד הרמוניה וקונטרה פונקט (כמו גם נגינת פסנתר) עם המורה הנרי וולט. בשנת 1896 התקבל לקונסרבטוריון בפריז, שם למד הרמוניה עם לרוקס, כתיבת פוגות והלחנה. שנותיו במסגרת זו היו עטורות פרסים, כשהחשוב בהם היה פרי דה רום בשנת 1901, בו זכה בניסיון הרשמי הראשון לביצוע הקנטאטה מירראה.
 
קריירת המנצח של קפלה החלה בשנת 1896, כשנתבקש להחליף את לרוקס בפריז. זמן קצר אחר כך הוא קודם מנגן טימפאני לעוזר מנצח בתזמורת קולון וב-1898 למנהל מוזיקלי של תיאטרון אודאון. כמלחין וכמנצח שאף לשלמות: הכנותיו הדקדקניות והחזרות המייגעות שניהל הולידו ביצועים רגישים וסמכותיים, מה שעורר תשומת לב עולמית. באוקטובר 1910 הוזמן על ידי האמרגן הנרי ראסל לנצח בחברת האופרה של בוסטון, שם שהה שישה חדשים מהשנה במהלך ארבע השנים הבאות והפך למנהלה המוזיקלי ב-1912.
 
שירותו הצבאי של קפלה היווה נקודת מפנה בקריירה שלו. במהלך מלחמת העולם הראשונה הוא נפצע פעמיים ובעקבות פגיעה ממתקפת גז לקה בריאותיו, מה שהוביל למותו בטרם עת מדלקת קרום החזה כשהוא בן 47. לאחר שביתת הנשק, כששב לחייו האזרחיים, זנח את כל עבודות ההוראה והניצוח והחל להקדיש את כל זמנו ומרצו למלאכת ההלחנה. בזמן התבודדות זה ולאחר נישואיו עם ג'נבייב פרושון בשנת 1919 אמונתו הקתולית אקסצנטרית ומיסטית גדלה, מה שמורגש ב"מראה של ישו", הנחשבת ליצירת המופת שלו.
 
את דחיית הפיתוח התמטי המסורתי ואת תשוקתו להעניק ליצירותיו תלכיד עדין כמו אלתורי באופיו הוא חב לדביסי. יצירתו של קפלה נשזרה לכל אורכה בדמיונו החדשני והאופן בו הרחיב את דרישותיו לקול האנושי מקבילים לכתיבה האינסטרומנטלית הווירטואוזית ביצירותיו המאוחרות כגון האפיפאניה לצ'לו ולתזמורת. אווירה וטקסטורה הן שתיהן חשובות, במקדנצות מסורתיות לא נעשה שימוש ולעיתים קרובות למוזיקה תחושה אופקית יותר מאנכית המושגת ביצירות עוצמתיות ואינטנסיביות אלה. הפרטיטורה "האגדה לסקסופון ותזמורת" נכתבה בהזמנתה של הגב' אליסהול, בשנת 1903, אך לרוע המזל נשתכחה ונמצאה מחדש רק בשנת 1989 בספרייה הלאומית בפריז, על ידי ז'אן מרי לנדקס.  
 
קלוד אשיל דביסי (1862 - 1918), הרפסודיה המורית לסקסופון ותזמורת / מנוחת אחר-הצהריים של הפאון
דביסי הקדיש את זמן לימודיו בקונסרבטוריון של פריז לנסיונות לכתוב קנטטה משעממת מספיק כדי שתזכה אותו בפרס רומא היוקרתי והשמרן, ובשנת 1884 הוא לבסוף הצליח. הפרס אפשר לו לברוח מפריז ולבלות שנתיים בווילה מדיצ'י, שם פגש את בורדי, ליסט ובויטו. בהמשך נפל דביסי תחת השפעתו של וגנר ושקע כולו בתורות איזוטריות, קאתוליות, קבליסטיות ומזרחיות (רב מכר מפורסם מתקופתנו אף חושד שדביסי היה אחד מ-33 שומרי הגביע הקדוש!). כל זה מאוד אופייני לתקופה הפוסט וגנרית, אולם חיפושיו הכנים של דביסי אחר שפה מוזיקלית חדשה הובילו אותו במהרה אל מחוזות אחרים.
 
בשנת 1889 הוא ביקר ב"תערוכה הבינלאומית הגדולה של פריז", שם הוצגו קסמי המזרח תחת חסותם של רשת משטרים קולוניאליסטיים. בתערוכה זו, למשל, "גילה" גוגן את טהיטי. דביסי הוקסם מהמוזיקה של קבוצת תיאטרון מויאטנם ובמיוחד מלהקת גמלאן מיוואה שניגנה סולמות קטנים של חמישה צלילים (פנטטונים). "מוזיקת הגמלאן" כתב דביסי, "מכילה את כל הדרגות שיש, גם כאלה שכבר שכחנו את שמן, כך שהטוניקה והדומיננטה נראות כמו כלים ריקים לשימושם של ילדים נבונים".
 
מאז חיפש דביסי חיפש השראה ליצירותו מחוץ לעולם המוזיקה, בעיקר בציור (וויסלר, טרנר) ושירה (ואלרי, וורלן ומלרמה). הוא נהג לומר שמוזיקאים המדברים רק על מוזיקה משעממים אותו כמו ספורטאים המדברים רק על ספורט. אפשר לומר שדביסי השפיע השפעה מכרעת על התפתחות המוזיקה במאה ה-20, בעיקר על מלחינים כגון: מסיאן, ווברן, בולז ועוד. דביסי נשאר טיפוס רוחני ואיזוטרי עד סוף ימיו. במכתב לידידו אנדרה קפלה הוא כותב: "הנפש הנמצאת כרגע ברשותנו היא ירושה ממספר עצום של אנשים שאינם ידועים לנו ומכריחה אותנו להתנהג כך או אחרת ובאופן כללי לא משאירה לנו הרבה חופש בחירה".
 
דביסי היה מראשוני המלחינים החשובים שכתבו לסקסופון והוא כנראה המלחין החשוב ביותר שאי פעם כתב לכלי. את היכרותו עם הסקסופון חייב דביסי לנגנית החובבת הגב' אליס הול. האישה שסבלה ממחלת ריאות והחלה לנגן בסקסופון בהמלצת רופאיה ובעלה, המנצח ראסל הול, הפכה לשגרירה בלתי נלאית של הכלי כשהיא מזמינה יצירות ממלחינים כמו ד'אינדי, קפלה ודביסי.
 
הרפסודיה המורית לסקסופון ותזמורת ייתכן שאינה מציגה את מלוא יכולותיו של הסקסופון אולם היא בהחלט מדגימה את צבעיה הייחודיים ואיכותה של המוזיקה של דביסי. היצירה מורכבת משני חלקים עיקריים עם נושאים ברורים וקלים לזכירה אשר מטופלים באופן חופשי בסגנון הפנטסיה. הקצבים הספרדיים, מלאי החיים, משקפים את שמה המקורי של היצירה.
 
הפרטיטורה מתחילה בפאון המנגן בחלילו, כשהוא יורד ועולה במרווח של טריטון. ההרמוניה הסובבת סביב הטריטון נשארת על הספטקורד, בלי לשאוף לפתרון קלאסי אלא בהתעכבות וצבירה של עוד ועוד טקסטורות חדשות. כך מתגבר דביסי על הדחף (הגרמני בעיקרו) לפתח את החומר התמטי. סולמות טונים שלמים וערפל אופפים את הפאון. כל זה מתפתח לחלק מרכזי, אקטיבי ואירוטי, שיר אהבה ברה במול מז'ור. המיתרים מנגנים מלודיות באוניסון, דומות יותר לראגות הודיות מאשר לווגנר או לשטראוס. האם הפאון מגיע לסיפוקו, או שמא הטריטון בבאס מזכיר לנו שכל זה רק חלום? הפרלוד למנוחת אחר-הצהריים של הפאון הוא מן המפגשים המרתקים ביותר שנוצרו במהלך ההיסטוריה בין מילה לצליל. 
 
פרנץ שוברט, "המוות והמלחין" - הסימפוניה הבלתי גמורה
אנטון שינדלר, ידידו של שוברט, סיפר ששיריו של שוברט הוצגו לפני בטהובן בהיותו על ערש דווי ובטהובן, לאחר שקרא אותם, אמר: "יש בו ניצוץ אלוהי, בשוברט". זמן קצר אחר כך, במרץ 1827, שוברט ביקר את המאסטרו במיטת חוליו וימים ספורים מאוחר יותר נשא לפיד בהלווייתו. עד סוף שנת 1828 גם שוברט יהיה בין המתים והוא בן 31 בלבד.
 
הסימפוניה השמינית, הבלתי גמורה, שונה מכל הסימפוניות האחרות שכתב שוברט. המסתורין, הפאתוס והעומק הפיוטי שבה מבשרים על מפנה, לא אסתטי או יצירתי, אלא על שבר בחייו של האדם שהיה שוברט. שוברט נהג לבקר בבתי בושת (מגע מיני עם בנות מעמדו שלא במסגרת נישואין היה נדיר ביותר בימים ההם). שם הוא לקה במחלת הסיפיליס. בשנת 1922 אובחנה מחלתו. בשנה זו נכתבו שני פרקיה של הסימפוניה הבלתי גמורה. הטיפול שניתן לשוברט היה חסר תועלת והידרדרות המחלה הייתה כרוך בסבל רב ובסימפטומים מביכים.
 
ניתן לומר אם כן, שהסימפוניה הבלתי גמורה, למרות שנכתבה שש שנים לפני מותו, מצטרפת ליצירות רבות שנכתבו בקדחתנות תחת צל מותו הקרב. כמו שלוש הסונטות הגדולות לפסנתר ושלושת מחזורי השירים הגדולים ניתן לומר שהיא חורגת ומרחיבה את המודל עליו היא מבוססת.
 
חרדת המוות, חרישית כמו במנגינת האבוב והקלרינט בליווי כינורות, או מפחידה כמו לחישת הבאסים והצ'לים, או זועקת בכאב כמו באקורדים הדיסוננטיים של התזמורת כולה, נקטעת שוב ושוב על ידי מה שעומד ביסוד כל היצירה השוברטית, השיר, הליד הגרמני. הפרק הטראגי הזה שזור כולו בשירים קטנים, מאזוריים, במשקל משולש, והוא מהווה גרסה אינסטרומנטלית מרוכזת של מחזורי השירים הגדולים.
 
הסימפוניה היא שילוב של הפואמה האפית, הבטהובנית, ומחזור השירים הליריים של שוברט, ובכך היא מטרימה את הסימפוניה המהלרית, שגם היא נשמעת לפעמים כמו ליד שגדל לממדי ענק.
את הסימפוניה הזו, כידוע, שוברט לא סיים. נותרו קווים כלליים לפרק השלישי, אולם מעולם לא השלים אותו. מדוע? ייתכן כי מסיבות פרקטיות בלבד: לא היה לו צורך בסימפוניה ואכן הסימפוניה לא בוצעה בימי חייו, אלא רק ב-1865, כ-37 שנה לאחר מותו.
 
על האמנים
 
אילן וולקוב, מנצח
אילן וולקוב נולד בישראל ב-1976, ובגיל 19 מונה למנצח אורח צעיר בתזמורת נורת'רן סינפוניה שבסיסה בניוקאסל. ב-1997 מונה למנצח ראשי בתזמורת הנוער הפילהרמונית של לונדון, ולאחר שנתיים הוזמן על ידי המנצח סאיג'י אוזווה להצטרף לתזמורת הסימפונית בבוסטון כעוזר מנצח.
 
בינואר 2003 החליף וולקוב את אוסמו ואנסקה בתפקיד המנצח הראשי של תזמורת הסימפונית הסקוטית של הבי.בי.סי, עליה ניצח לראשונה ב-1998, ובמינויו היה למנצח הצעיר ביותר בתפקיד זה בהסטוריה של הבי.בי.סי. הפרשנויות שהעניק וולקוב לרפרטואר הקלאסי והרומנטי זכו לשבחים רבים על צלילות המרקמים והמבנים, על החיות הקצבית ועל התובנות המעמיקות שהציגו. בנוסף, וולקוב הוא תומך נלהב של מלחינים בני זמננו ויש לו תפקיד מרכזי בשמירה על המחויבות של תזמורת הבי.בי.סי הסקוטית למוזיקה חדשה.
 
מעבר ל-25 הקונצרטים שמבצע וולקוב בכל עונה עם התזמורת ומעבר לתפקידו בהובלת התזמורת בפסטיבלים חשובים בבריטניה, עורך וולקוב הופעות אורח תכופות בתזמורות אחרות ברחבי העולם. לאחרונה ניצח לראשונה על תזמורת קליבלנד, ובעונות הקרובות הוא צפוי לנצח לראשונה על כמה תזמורות מובילות, ובהן התזמורת הפילהרמונית של מינכן והתזמורת הפילהרמונית של רדיו צרפת. כמו כן הוזמן לשוב ולנצח על תזמורות עליהן ניצח בעבר, כגון התזמורת הסימפונית העירונית של בירמינגהם, התזמורת הפילהרמונית של פראג, תזמורת פריז והתזמורת הסימפונית הלאומית בוושינגטון.
 
מעל בימת האופרה וולקוב ניצח על "יבגני אוניגין" (צ'ייקובסקי) באופרה של סן פרנסיסקו ב-2004, ובקיץ 2006 ניצח על "חלום ליל קיץ" (בריטן) בפסטיבל האופרה של גלינדבורן עם התזמורת הפילהרמונית של לונדון, אליו הוזמן בעקבות ההצלחה של הופעותיו עם האופרה הנודדת של גלינדבורן. בנוסף לעבודתו כמנצח אילן וולקוב הוא מן הכוחות המנחים והמובילים העומדים מאחורי מועדון "לבונטין 7" בתל-אביב, חלל הופעות המאגד תחת קורת גג אחת עולמות מוזיקליים נפרדים לכאורה, כגון מוזיקה ישראלית, מוזיקה קלאסית, ג'אז, מוזיקה אלקטרונית ורוק. וולקוב מתאר את המועדון, שנפתח ב-2006, כ"דרך להשפיע על חיי התרבות בישראל בצורה שניכרת במשהו יותר מאשר ניצוח והיא בוודאי מעשית יותר מאשר הופעה בקונצרט מדי כמה שנים".
 
גן לב, סקסופון
גן לב (ישראל 1969) החל ללמוד סקסופון בגיל עשר, כשאת העשור הראשון ללימודיו עשה עם מורים בישראל ובתמיכת קרן התרבות אמריקה-ישראל. את המשך הדרך עשה במנס קולג' בניו יורק אצל אלן וואן, ומשם עבר לבירת הסקסופון הקלאסי, פריז, ללמוד אצל ז'אק דלוג, ג'ורג' פורט וז'אן מישל גורי. בשנת 2000 הוא שב לישראל ללמד באקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים, שם יסד את כיתת הסקסופון הקלאסי.
 
לב ניגן כסולן עם התזמורת הסימפונית ירושלים רשות השידור, הסימפונית הישראלית ראשון לציון, התזמורת הקאמרית הישראלית והסימפונית חיפה. כנגן התזמורת הפילהרמונית הישראלית הופיע עשרות פעמים ואף חבר לה בסיוריה לאיטליה, ספרד, צרפת, גרמניה, אוסטריה, יפן, ארצות הברית, אוסטרליה, תאילנד, הודו וגיאורגיה.
 
הוא ייסד את רביעיית הסקסופונים של תל-אביב, אשר הופיעה בקונגרס הסקסופון העולמי שנערך בלובליאנה בשנת 2006, ויחד עם נגן הגיטרה החשמלית, ירון דויטש, הקים את אנסמבל ניקל, איתו הופיע בכמה מהפסטיבלים החשובים בעולם למוזיקה בת זמננו. הרפרטואר שברשותו כולל בעיקר יצירות מאת מלחינים בני זמננו. בין המוזיקאים וההרכבים עימם שיתף פעולה נמנים ראובן סרוסי, אנסמבל המאה ה-21, רביעית הסקסופונים xasax והאנסמבל הצרפתי 2e2m. גן לב מלמד סקסופון בקונסרבטוריון הישראלי תל-אביב.
 
הקונצרט יתקיים בימים רביעי וחמישי, 23 ו-24 ביוני 2010, בשעה 20:00 באולם הנרי קראון בירושלים. כרטיסים: 170-150 ש"ח. להזמנות: 1700-70-4000.