עניין - עשרה זכו בפרס האמן הצעיר

משרד התרבות העניק 100 אלף שקל ל-10 יוצרים בזכות חתרנות, יושרה, נועזות וחיפושי דרך

נבחרו עשרת הזוכים בפרס האמן הצעיר מטעם משרד התרבות והספורט לשנת 2012.

הזוכים: גילי אבישר, שחר יהלום, דנה יואלי, עידו מיכאלי, רועי מרדכי, תומר ספיר, עינת עמיר,
איל פנקס, גליה פסטרנק וברק רביץ. הפרס, בסך 100 אלף שקל, יחולק בין האמנים המצטיינים, שגילם 27–35.

בחבר השופטים ישבו ארז ישראלי, יצחק ליבנה, טלי תמיר ומשקיפה מטעם משרד התרבות והספורט, עידית עמיחי. לפני חברי הוועדה הוצגו 126 תיקי עבודות. להלן תקציר נימוקי השופטים בבחירותיהם.

שחר יהלום

זפת, חומצה, עצמות דגים, קרסים, שעווה, דיו ותצלומי רנטגן הם רק כמה מהחומרים הבונים את גוף העבודות המרתק של שחר יהלום. בעבודותיה ניכר כי החומר אינו האמצעי, כי אם המטרה עצמה. במלאכת מחשבת המזכירה אלכימאי יוצרת יהלום פסלים ורישומים מחומרים שהיא אוספת או יוצרת בעצמה.

עבודותיה מתפקדות לרוב כמרחבים ארכיאולוגיים או כזירות של קטסטרופה, אתרים בעלי חוקיות מוקפדת, שבהם היא בונה וחושפת מנגנוני רישום ופעולה אוטונומיים המערערים את החוקיות כדי ליצור מציאות מפוברקת חדשה בשפה אינדיווידואלית הייחודית לה. פעולת החיפוש כתהליך מתמשך של עשייה רחבת היקף מייצגת את תפיסת האמנות של יהלום.

גילי אבישר

באחת מעבודות הווידיאו שלו, נראה אבישר כדמות תיאטרלית המזכירה שודד ים או חוקר ארצות. בזיקה לעבודותיו, ניתן אף להציע את "החייט האמיץ" של האחים גרים, שבהינף יד הרג שבעה זבובים, רשם זאת על חגורתו ויצא למסע הרפתקאות. בעולמו של אבישר ניתן לפגוש, בין השאר, חתול, ליצן, ינשוף, מלאך מוות וכלב נאצי, דמויות גרוטסקיות הנוצרות בווירטואוזיות רבה ומהוות תיאטרון האבסורד של האמן.

אבישר בורא עולם של דימויים הנעים בן מחוזות ילדות פרטיים לארכיטיפים של התרבות המערבית. מאלה הוא יוצר דימויים חדשים, שהוא שב ומפרק ומרכיב ליצירה חדשה. מבני עץ שהוא עצמו בונה מתפקדים כקונסטרוקציות מפוקפקות התומכות בקושי רב בדימוי שנותר. עבודותיו נוצרות מחומרים ומחפצים שאסף במסעותיו, הנתפרים ומודבקים לפסלי ענק מצוירים, שבכמה מקרים אף מונפשים לסרטים המשולבים במיצביו. כל זאת באמצעים פשוטים ודלים: בדים ישנים, עצים, צמר ונייר, ההופכים לחגיגה בארוקית צבעונית.

עבודה של גילי אבישר, תמונת יח"צ

דנה יואלי

עבודתה הפיסולית של דנה יואלי התפתחה בשני צירים רעיוניים: ציר אחד נובע ממסורת אירופית בורגנית של טבע דומם ושל חפצי יוקרה דקורטיביים מפורצלן, וציר שני נע לאורך שפה ארכיטקטונית מקומית של ברוטליזם המתבסס על יציקות בטון. בין הפורצלן לבטון עוסקת יואלי גם בציור שמן על בד, הבוחן את הקשר בין ארכיטקטורה, נוף וטבע דומם.

באופן אינטליגנטי ועשיר בוחנת יואלי את האתוס הארכיטקטוני הישראלי, ובמיוחד את החזות הציבורית שלו – קירות תבליט, בנייני זיכרון והנצחה. יואלי מפרקת אותם ומציבה אותם מחדש כנטולי עוצמה ומשוללי כוח. שפתה מונוכרומית-אפרורית, ונשענת על ההיגיון של התבליט והקיר, אך בוחנת את האפקט הרגשי שלהם ואת ציווים החברתי להרשים ולעורר סוג של יראה וכבוד.

עידו מיכאלי

עידו מיכאלי עוסק בתקשורת חזותית, אך הוא חורג מהפרקטיקות המקובלות בתחומו. חומרי הגלם לעבודותיו נלקחים מן המנגנונים הלשוניים והגרפיים הנמצאים בשימוש במוסדות כוח ושררה: בולים, שטרות כסף, מסמכים וסמלי יחידות צבאיות. הוא משתמש בחמרים אלה כדי לפרקם ולשבשם ולחתור תחת המנגנונים שהם מייצגים.

הכול עובר תחת ידו של מיכאלי טיפול אירוני מגחיך, שנוסף להיותו מצחיק, הוא מצליף באור סאטירי חריף בחיבה היתרה שיש למנגנוני כוח ייצוגיים לשימוש בסמלים, בתגים ובאיקונים למיניהם. מיכאלי הוא אמן מתעתע. מראית העין המקצועית והמרצינה היא חלק חשוב מעבודתו ומעצימה את האפקט ההומוריסטי והסאטירי של העבודות.

רועי מרדכי

רועי מרדכי צבר רקורד מרשים של פעילות אמנותית בתערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות בארץ ובעולם. מגרשי משחקים, מרחבים פתוחים, שיכונים אורבאניים, אנטנות, קירות מקולפים וחצרות אחוריות – אלה הם נופי הציור שלו. ילדים, כדורגלנים, חתולים, כלבים ומכוניות מאכלסים את המרחבים הללו.

מרדכי מעניק קול לילדות רחוקה וזנוחה ולשאיפות ילדות לגדולה באמצעות ספורט וגיבורי-על. האמנות של מרדכי היא דרך לשדרג את החיים. בשילוב של דחף אישי חזק והקשבה לצרכים של אחרים בנה מרדכי פרקטיקות חינוכיות-אמנותיות שהפעיל במפגשים עם ילדים ובני נוער בכפרים ערביים ובבתי-ספר בתל-אביב וסביבתה.

גליה פסטרנק

גליה פסטרנק היא ציירת מקורית המחפשת צורות ביטוי לא שגרתיות. היא אינה נרתעת משימוש בשפות ציוריות נמוכות, שוליות, פופולריות ואף אזוטריות. מלבד הרבדים המיתולוגיים והפסיכולוגיים, משתקפת מציוריה דמותו של הציור עצמו כפארק שעשועים מרובה תחנות ומתקנים.

כל סוגי וחומרי הציור משמשים אותה בעבודותיה במידה שווה: ציורי מאסטרים מן העבר, לצד ציור אאוטסיידרי לסוגיו. לפסטרנק אומץ ויושרה אמנותיים המאפשרים לה להסתכן באי-הבנה מצד המתבונן, המתקשה לפענח את האסטרטגיה הציורית שלה. החזון הציורי של גליה רחב אופקים ותעוזה.

גליה-פסטרנק-ענק.jpg

עבודה של גליה פסטרנק, תמונת יח"צ

תומר ספיר

בין הילדותי לפלאי, או בין הקסום למדעי, מסייר תומר ספיר בתוך חריצים, נקיקים, סדקים ומבוכים ומפיק מתוכם חומריות מבעבעת ללא שם ותוצרים בלתי מזוהים. הוא מחקה תהליכים טבעיים ומעצב אותם לתוך פסלים, מתחפש לאוצר של מוזיאון לטבע ומאמץ פרקטיקות תצוגה של מיון וקטלוג שקורסות לתוך מצבי כאוס ותעתוע.

ספיר תר אחרי תחום ההפקר בין המתורבת והמקוטלג ובין הזר והלא מוכר. יחד עם זאת מסמן ספיר מרחב מעבדתי לכאורה, שפיתח חומריות אפרורית ועכורה, והוא מכיר באנטומיה בדויה ובגופניות מפוקפקת. ספיר פועל גם כחוקר וגם כבדאי, גם כמעצב מסוגנן וגם כאמן המגלה תחומים חדשים.

עינת עמיר

עינת עמיר היא אמנית מיצג ווידיאו, העוסקת במימד המניפולטיבי של עולם האמנות ובאופני התנהלותו, לצד שאלות של מגדר, יחסים בין-אישיים והגדרות של קהילות. עמיר חותרת תחת זהויות מקובלות, מגרה רפלקסים רגשיים ומפעילה סוכנים אישיים למטרות שונות. היא מתמרנת בין אמת ושקר ובין משחק לכנות וחושפת את המימד הטקסי והמלאכותי של ריטואלים חברתיים שונים, החל מיחסים זוגיים ועד לפולחנים חברתיים כמו פתיחות של תערוכות, הרגלי צפייה באמנות וכדומה.

עמיר דנה ב"צופה האידיאלי", העסוק בעצמו וביחסיו עם האמנית יותר מאשר בצפייה ביצירת האמנות עצמה. היא משתעשעת במיתוס האוריינטלי כדי לומר משהו על הרומנטיזציה והפטישיזציה של "קהילת האמנות". גם סוגיית הקשר הבין-אישי היא נושא לבימוי ולהפעלה מניפולטיבית, אליבא דעמיר. עמיר מנסחת את עבודתה באומץ וביושרה, מתוך יכולת גבוהה לתרגם רעיון לפעולה במרחב ציבורי.

איל פנקס

איל פנקס הוא צלם. לימודיו באירופה הניבו תימות של זרות ותלישות לצד הפנמה של צילום מופשט וטקסטורלי, המעלה שאלות טיפולוגיות על מהות הצילום עצמו. הצילום המאוחר של פנקס נוטה להתחכך בעולם הפרסום וחוקר חפצים ומוצרי צריכה זולים.

על אף שנוכחות אנושית חסרה לחלוטין בצילומיו, בוחר פנקס את החפצים לצילום מתוך עניין אנתרופולוגי, המתבונן בתפיסות עולם ובאורח חיים של תרבות מסוימת. הוא מצלם אריזות של מוצרים, מזון מעובד, כלי מטבח וכלי בית. כמו בצילום ארכיאולוגי, הוא מביא ממצאים לסטודיו, מאיר אותם באופן מלאכותי ומעניק להם דרמטיזציה כמו-מדעית. מעבר לנוסחאות המלאכותיות, מתקיים בעבודותיו עולם של נזקקות, שבו האובייקט הוא מיתוס מרוקן, והאדם משייט סביבו במסלול בלתי נראה, שיצא מהפריים.

ברק רביץ

עבודותיו של רביץ נראות במבט ראשון פשוטות, אולם התבוננות מעמיקה יותר מגלה בהן מורכבות, מידה רבה של תחכום ולא מעט הומור, הבוחנים באופן מפתיע את מושג הישראליות. רביץ מחבר את ה"שם" האוניברסלי עם ה"כאן" המקומי. עבודותיו נראות כחסרות מקום ומתכתבות באופן ישיר עם תולדות האמנות, אך פענוחן מצביע על כך שמקורן מושרש עמוק בתרבות הישראלית.

רביץ מאמץ את תפקיד האמן הפועל, לכאורה, כשרלטן המעורר סנטימנט עממי ברוח המולדת – וכך מבטל מראש את האפשרות שהינו דובר אמת, במובן האפלטוני. כ-30 שנה לאחר מותו של ג'וזף בויס, הוא מעלה שאלות לגבי תפקידו של האמן.