תיאטרון - פסטיבל ישראל: צ''כוב פה וצ''כוב שם

"שלוש אחיות" של רנה ירושלמי ו"השחף" של פיטר שטיין נתנו לצבי גורן הזדמנויות מיוחדות להתוודע אל כמה מסודות יצירתו של המחזאי הרוסי.

גישה חזיתית

רנה ירושלמי היא במאית שדיוקן אישיותה נחרת עמוק בתוככי היצירות שהיא בוחרת לביים. לטוב או לרע היא מצליחה להשתלט על מחברי המחזות, שלא לדבר על שחקניה, ולהוציא מתחת ידה יצירה אישית מאוד. כך זה היה ב"המלט" וב"רומיאו ויוליה", ב"וויצק", בסיפורי המקרא ובסיפורי המיתולוגיה היוונית שאותם לשה ואפתה בתנור האישי שלה.

זה גם מה שהיא עושה עם ההפקה החדשה של "שלוש אחיות" בקאמרי, במסגרת פסטיבל ישראל. מחזהו הנפלא של צ`כוב, שהגיבורות שלו, אולגה, מאשה ואירנה, אינן יכולות להגשים את חלומותיהן ולהגיע אל היעד הנכסף – מוסקבה. שם גדלו, משם הן גלו לפרובינציה, ושם, רק שם, יימצא אושרן.

הבימוי של ירושלמי שואף אף הוא להגיע אל יעד נכסף וברור. אך אם האחיות נאלצות להישאר במקומן, ואין ביכולתן לשנות זאת, לבמאית יש תפיסה ברורה למדי איך לעשות זאת: היא מוותרת במודע על כל מוסכמות התיאטרון, או כדבריה בתכנייה, על "צורות ביטוי שהתיאטרון כבר מיצה אותן לגבי צ`כוב ושאנחנו בתור צופים כבר אטומים להן".

משם כך, ההצגה שלה משתמשת בצורות אחרות: השחקנים מציגים את הדמויות שהם מגלמים, יושבים בשורה חזיתית וכך הם משחקים את מרבית המערכה הראשונה, עד שהם מתחילים לנוע על הבמה, ומעת לעת שבים ופונים אל הקהל, כשותף סוד לחיבוטיהן ולדעותיהן.

כמעט לכל אורכה של ההצגה כולם נוכחים על הבמה, אקטיביים או פסיביים, כאילו הבמאית מזמינה את היושבים באולם לבחור לעצמם את הדמות המעניינת אותם, כל אחד מנימוקיו שלו, לעקוב אחריה מהתחלה עד הסוף, או להעתיק את תשומת הלב מדמות לדמות.

אבל, משום שבכל זאת מדובר במחזה שיש לו השתלשלות עניינים ודיאלוגים או מונולוגים שנקבעו על ידי המחזאי, הגישה הזאת של ירושלמי לא תמיד עובדת, ולעתים היא אפילו מפריעה, בעיקר בשתי המערכות הראשונות.

התפאורה שעיצבה ירושלמי יחד עם טליה אורבך, היא הבמה עצמה, שאין בה קירות, דלתות או חלונות. אבל מסך לבן חוצה אותה לכל אורכה, ואט אט הוא נפתח כאילו לסמן את הזמן החולף. יש כסאות, כורסאות, שולחנות ואבזרים שמסמנים מקומות ומצבים. יהודית אהרון עיצבה את התלבושות המתאימות, ובמגע "רוסי" אותנטי.

את ה"חסר" בתפאורה הקונקרטית משלימה התפאורה הווירטואלית שיוצרת התאורה בעיצובו הרגיש של אבי יונה בואנו (במבי). אבי בללי השלים את העיצוב החזותי הזה במוזיקה יפה, שלא אחת כאילו סוחפת את המתרחש על הבמה אל אותם מקומות אחרים שגיבוריו של צ`כוב לעולם לא יגיעו אליהם.

דורי פרנס הכין תרגום יפה ובהיר מאוד, עם מגע של פיוט במינון נכון, נעים לאוזן הקהל, וטבעי בדרך כלל בפי השחקנים.

לאחר ההפסקה – מבלי לשנות את התפיסה הבימתית היפה שלה, רנה ירושלמי זזה קצת הצידה ונותנת לצ`כוב לחזור ולשלוט בעניינים. או אז, ככל שההצגה נעה לעבר שיאי המחזה כך היא מתהדקת, מתחדדת, ומיקומם של השחקנים יוצר יריעה מורכבת, צבעונית כמו שמיכת טלאים, והמשחק של כמה מהם מגיע אל מיצויו המלא.

או אז גם מצטיירת במידה מסוימת של בהירות האינטרפרטציה הרעיונית של ירושלמי שגורל האדם בעתיד, ובכל תנאי, לחוש בדידות ולפחד מהמוות, ולהבין כי חלומות, במהותם, אינם ניתנים להגשמה. הבעיה היא שהפרשנות הזאת סותרת במידה רבה את טענתה שלה שצ`כוב מציע לנו להבין שהאושר הוא בהסכמה לקבל את החיים ללא תנאי.

משחק ללא צוות

גם בתפיסת המשחק, מחזיקה ירושלמי בשני הקצוות – משחק הצוות ומשחק היחיד. לכאורה זה תלוי בזה, כאילו בלי משחק צוות הדוק לא יתממשו הכישרון והיכולות של השחקן היחיד. אלא שבהצגה הזאת השחקנים כמעט אינם מתחברים לכלל צוות, למרות השיטה האחידה שנקבעה למשחקם. אולי משום שבסופו של דבר העיצוב הבימתי הכולל בא על חשבון המרקם העדין של המחזה והאיזון בין מרכיביו.

רינת הרדוף, בתפקיד האחות הבכירה אולגה, נוקשה מדי בשתי המערכות הראשונות, אך במערכה השלישית היא חושפת רגישות נוגעת ללב. נועה ברקאי מצוינת כאחות האמצעית, מאשה, ויוצרת דמות אמינה מאוד של אישה מתייסרת מנישואיה לבעל טוב לב שאיננה אוהבת אותו, ומאושרה המתעורר עם אהבתה לקצין הצבא ורשינין. מיכל קלמן תוססת במערכה הראשונה, ומצליחה לבטא בהמשך את ההתבגרות מתקוות ומשובות נעורים.

ורשינין הוא בכיר הקצינים המלווים את האחיות, אך במשחקו המוחצן מאוד של נעם בן אזר חסר אותו כוח-משיכה המסביר מדוע מאשה מתאהבת בו. משחק מוחצן מאפיין גם את משחקו של מאיר שובל בתפקיד סוליוני הניאורוטי השב ומצטט פסוקי שירה של פושקין, לרמונטוב וקרילוב, ובין לבין מקרקר כאווז. באלה, וגם בוידוי על אהבתו לאירנה, משחקו של שובל תואם בהחלט את הרתיעה של כולם מסוליוני.

עופר עמרם מגלם את הקצין השלישי, טוזנבך, בטבעיות ובישירות המנוגדים למשחק של שאר השחקנים. עם זאת, חסרים במשחקו הלהט והתשוקה של האידיאליסט והאוהב. את אלה מיטיב לבטא צבי סהר בתפקיד אנדריי, אחיהן הצעיר של שלוש האחיות, שנושא לאישה את אהובתו, נטשה, והופך להיות נרצע לעריצותה.

סהר, וקארין טפר-בר זאב בתפקיד נטשה, חיים את הדמויות ואת עולמן הפנימי כפי שצ`כוב מעצב אותן במחזה והם מרחיבים אותן, ואת נוכחותם, בהתאם לכללי התפיסה הבימתית של ירושלמי.

כפל משחק דומה משיג גם עמנואל חנון בתפקיד המורה קוליגין, בעלה הטרחן והאוהב של מאשה, והוא מרגש גם ברגעים הנלעגים של הדמות המסורה והנאמנה הזאת.

ערן שראל מכסה באנרגיה מוגזמת את הפער בין גילו לגילו של הרופא הצבאי, שמתפקד כתחליף לאביהן המת של האחיות. עידית צור מביאה רכות נעימה לתפקיד האומנת, וגיא סלמן מאפיין יפה את שני התפקידים הקטנים, של קצין זוטר ושל שליח המועצה המקומית.

ההסתייגויות שהעליתי בסופו של דבר נטמעות בתוצאה הכללית. רינה ירושלמי בחרה לביים את "שלוש אחיות" כאתגר לתפיסות מקובלות בתיאטרון, ובכך היא מוסיפה נדבך מסקרן לאמנות הזאת. וכרגיל אצלה, היא יוצרת חווייה אסתטית חזקה.

פשוט קומדיה

זה גם הקו המחבר בין הצגת "שלוש אחיות" להצגת "השחף" של הבמאי הגרמני פטר שטיין, שאותה מעלה התיאטרון הרוסי מריגה (עם תרגום מעולה של דורי פרנס בכתוביות) במסגרת פסטיבל ישראל.

"השחף" הוא המחזה הגדול הראשון של צ`כוב והוא עוסק בשני נושאים מרכזיים – אמנות התיאטרון ואהבה –שצ`כוב מתאר אותם בהומור מופגן, לעתים אפילו בלעג. אבל תמיד מתוך התבוננות עמוקה באנשים שהוא מתאר.

העלילה מתחילה בהצגת תיאטרון שאותה כתב ומביים קוסטיה, שאמו, ארקדינה, היא שחקנית תיאטרון נודעת. המחזה שלו נכתב כמרד במוסכמות התיאטרון, למורת רוחה של האם, שגם מבינה את תמרור האזהרה שקוסטיה מציב לפניה בדמותה של הכוכבת הצעירה שלו, נינה, שהוא מאוהב בה. היא השחף המבהיק העף בשמים. ארקדינה מפריעה להצגה, קוסטיה נעלב, והדרמה הגדולה יוצאת לדרך.

את הדרמה הזאת מגבירה נוכחותו של הסופר טריגורין, מאהבה של ארקדינה. קוסטיה מתעב אותו ובז לספריו, ואילו נינה מאוהבת בו, מושכת אותו ויוצאת למוסקבה לחהיות גם שחקנית וגם מאהבת חדשה.

ויש במחזה גם סיפורי אהבה וקנאה נוספים, לספרים, לתיאטרון, לגברים ולנשים - פנויים או תפוסים. "חמישה טונות של אהבה" כפי שהגדיר זאת צ`כוב עצמו.

וכרגיל ביחס למחזותיו, צ`כוב מגדיר את "השחף" כקומדיה. הגדרה שניצבת לכאורה בסתירה לסממנים האופייניים של העלילה, של האווירה ושל הדמויות. במאה ועשר השנים שעברו מאז הבכורה שלו הפרשנות המקובלת התייחסה למחזה כאל "קומדיה אנושית", או המצב האנושי הכללי.

פטר שטיין רואה בו גם את הצדדים המאפיינים קומדיה במובנה התיאטרלי, ובשלוש המערכות הראשונות שאותן הוא מעלה ברצף של יותר משעתיים עד ההפסקה, הוא מצליח להוכיח את צדקתו. אין כמעט רגע אחד, או מצב, או דיאלוג, שאיננו גורר תגובה, תחילה מחויכת ובהמשך של צחוק בפה מלא.

מהשחף נותר רק פוחלץ

הוא משיג את זה באמצעות הדגשת המלאכותי והמלודרמטי בהתנהגות של הדמויות, ובמשחק של צוות השחקנים המצוין שהגיע מריגה. כל אחד מהם חי לחלוטין בתנועה, במחוות קטנות כגדולות, בדרך הגשת הטקסט. כל אחד מהם מעצב דמות שלמה מאוד.

ילנה סטרודוב מגלמת את ארקדינה כשחקנית החיה בעולמה הסלבריטאי במיטב המסורת. יפה, חטובה, אגוצנטרית. היא אוהבת באמת רק את אחיה המבוגר והחולה, ואת הכסף שלה. איואן שיבנוב מגלם את קוסטיה כמורד צעיר, אך גם כתינוק מגודל, שהמציאות, בדמות אמו ואהובתו, טופחת על פניו באכזריות.

ורוניקה פלוטניקובה מצוינת בתפקיד נינה. היא רעננה במערכה הראשונה, משעשעת במערכה השנייה כשהיא מחקה את מחוות הגוף, הידיים והראש של ארקדינה, מפתה במערכה השלישית, ונוגעת ללב בהתפקחותה שבמערכה הרביעית. אנטולי לובוטסקי יוצר דמות לא שגרתית של טריגורין, כשהוא מצמצם ביותר את השרמנטיות של הדמות, מדגיש דווקא את הפסיביות שלו, ובונה היטב את משיכתו אל נינה כאל עוד נושא לסיפור.

משחק מצוין במיוחד הגישו ינה סקסטה בתפקיד מאשה, בתו של מנהל האחוזה, יורי ספרונוב בתפקיד אחיה של ארקדינה, וליאוניד לנץ בתפקיד הרופא, הגבר הנערץ על כל הנשים, שמלווה את המתרחש בעין בוחנת ובהערות שרומזות לדמותו של צ`כוב עצמו.

על כך יש להוסיף את עיצוב הבמה, שהיסוד הקבוע בה הוא מסך קולנוע ענק שמיקומו משתנה ממערכה למערכה, ועליו מוקרנים סרטים היוצרים את האווירה הסביבתית המדויקת– עליית הירח מעל האגם, במערכה הראשונה, הנוף הכפרי במערכה השניה, הסערה התקרבת במערכה השלישית, והבית שמאבד את חיותו במערכה הרביעית. את אלה השלימו התאורה המצוינת, התלבושות היפות, המוזיקה והאפקטים המדויקים.

במשך שלוש שעות וחצי ומבעד לקומדיה התיאטרלית, בונה פטר שטיין בהדרגה את הטרגדיה המבעבעת של נינה וקוסטיה, הצעירים שאמורים ליצור אמנות חדשה וחיים חדשים אך אין בכוחם לגבור על השמרנות והאיוולת של ארקדינה וטריגורין.

הטרגדיה נמצאת שם מהרגע הראשון, והיא מגיחה אט אט, תחילה בבועות זעירות, אחר כך בסערה, ולבסוף ברוגע הכוזב של מערכה רביעית כואבת, שבה כבר אין שום מצב קומי, ואין צחוק. כמעט בקול דממה דקה, ועם ציטוט נוגע ללב מאותה הצגה שהועלתה במערכה הראשונה.

המעגל נסגר. ארקדינה זכתה לקבל בחזרה את מאהבה. בני הבית אוכלים, מפטפטים ומשחקים פסיאנס. נינה באה להיפרד. היא שילמה את מחיר האהבה, אך היא תמשיך לאהוב את טריגורין. קוסטיה מאבד את תקוותו ומתאבד. ומהשחף נותר רק פוחלץ.

הצגה גדולה של מחזה נפלא.

לפרטים נוספים על "שלוש אחיות"
לפרטים נוספים על "השחף"
סיפור של התפכחות - רנה ירושלמי בריאיון ללילך דקל אבנרי לקראת העלאת "שלוש אחיות"