תיאטרון - "המחברת" – 90 דקות לא קלות

מ"מועדון קרב ועד "שרק" – הקולנוע משקף עולם שבו הזהות שברירית, המציאות חמקמקה והכאוס משתלט. ההרצאה הקרובה של ד"ר אונגר במוזיאון תל-אביב לאמנות תעסוק בדרכים שבהן מתמודד הקולנוע עם הכאוס.

סיוט של חוסר משמעות

המסָפֵר נטול השם של "`מועדון קרב" מעביר, כזכור, את עיקר זמנו בגיחות ל"אגודות תמיכה" של חולים סופניים למיניהם, שם הוא מתרפק לרגע על צרות של אחרים, ומרגיש שייך. כפי שסיפר לנו הוא עצמו מייד בפתיחה - אין לו זהות, אין לו משמעות, אין לו "אני" שמתוכו יוכל לבנות עוגן כלשהו, מוסריות או רגש. הוא אינו ולא כלום, עד שהוא מקים את ה"מועדון" הפרטי שלו, המבוסס כל כולו על מפגש רגעי של אלימות שלוחת רסן בין כל חסרי המשמעות סביבו. תמונה קודרת, בלתי נמנעת, של העידן שלנו.

ואף שדיוויד פינצ`ר עשה את "מועדון קרב" לפני שש שנים בלבד, בוודאי לא אפתיע את קוראי אם אציין שאין בהמצאה שלו כל חדש, בוודאי לא במאה העשרים. אזכיר לכם, שכבר בשנת 1915 הוציא קפקא את ה"גלגול", אחד הסיפורים המפורסמים של המאה, ובו מאבד גרגור סמסא את גופו ונשמתו, כשהוא מקיץ משנתו בוקר תמים אחד לתוך סיוט של חוסר משמעות, לתוך קיום אבסורדי, שכן, במשך הלילה נהפך לשרץ ענק. זה גם העולם שתיאר היצ`קוק ב"הציפורים" – יצירתו המצמררת ביותר, העולם של "מחכים לגודו", העולם של "זליג". זה העולם של "אינסטינקט בסיסי"`, שבו יוצא הבלש ניק קארן לפתור תעלומת רצח אך מסיים את הסרט לצד הרוצחת, בלי לדעת שמתחת למיטה – שעליה התעלסו לפני רגע – מונח הדוקרן שעמו רצחה את קודמיו.

ואין מדובר רק ביצירות האפלות של הפוסטמודרניזם האלים שמיועד לקהל הרחב, אלא אף בסרטי ילדים שמפעפעת בהם אותה מנטליות של "פקפוק" באני: האם לא זה הנושא של "שרק" ו"מחפשים את נמו" – שתי סאגות מקסימות של חיפוש עצמי, שני סרטים שמציירים בדיוק את העולם שאיבחנתי למעלה: עולם של זהויות שבריריות ומציאות חמקמקה.

הכאוס מאז ניטשה

כך בזמננו. אך הציד הגדול על המשמעות התחיל כבר בסוף המאה התשע עשרה, כאשר ניטשה בישר לנו, אחוז חלחלה, על "מות האלוהים". כשאלוהים מת, אומר גיבורו של ניטשה, המפות נקרעות, המצפנים משתתקים, התמרורים מפסיקים להורות את הדרך – ואנו מושלכים לתוך כאוס, כמו אותו כאוס שתוקף את אליס, כאשר היא מנסה את מזלה במשחק הקרוקט אצל המלכה, ביצירת המופת של לואיס קרול.

ד"ר הנרי אונגר – ראש התכנית הרב תחומית לאמנויות באוניברסיטת תל-אביב יעמוד בהרצאותו על כמה תחנות מרכזיות ב"ציד הגדול אחר המשמעות". הקולנוענים הגדולים של זמננו – ברגמן, וודי אלן, פורמן, אנטוניוני, אלמודובר – מציעים אופציות שונות לאירגון-מחדש של הכאוס, סביב ה"אני", "האחר", ה"אנחנו" – באמצעות אירוניה, חמלה, יצר ואהבה. האם אחת האופציות מתאימה לנו?
ההרצאה תתקיים ביום רביעי, ה-8 ביוני 2005 ב- 20:30, במוזיאון תל-אביב לאמנות. לפרטים נוספים