קלאסי - בטהובן, ליסט וברהמס במוזיאון ת"א

הקונצרט השלישי ב"סדרה האקסקלוסיבית ב'" יבוצע על-ידי הפסנתרנית ונסה בינלי-מוסל

מוזיאון תל אביב מקיים את הקונצרט השלישי ב"הסדרה האקסקלוסיבית ב'" בגלריות המוזיאון, עם הפסנתרנית ונסה בינלי-מוסל.

בינלי-מוסל תבצע שורה של יצירות: בטהובן, סונטה לפסנתר מס' 16 בסול מז'ור, אופוס 31, מס' 1; ברהמס, וריאציות על נושא מאת פגניני לפסנתר, אופוס 35, ספר שני; ליסט, אטיוד מס' 2, "הקלות" מתוך שלושה אטיודים קונצרטיים; רפסודיה הונגרית מס' 6 ברה מז'ור, "קרנבל בפשט"; קפריצ'יו בסגנון טורקי על נושא מתוך "חורבות אתונה" מאת בטהובן.

בטהובן: איך אוכל לומר לאנשים, "חירש אני"

1802 היתה שנה חשובה בביוגרפיה של בטהובן: בה נתחוור לו שלא ירחק היום והוא יתחרש כליל. במכתב שמיען לאחיו באותה שנה, ונודע בהמשך בשם "צוואת הייליגינשטט", סיפר על ההרהורים בדבר התאבדות שעלו בו ובסוף המכתב הוסיף: "איך אוכל אני, מוזיקאי, לומר לאנשים, 'חירש אני'? אנסה לחמוק מגורל זה, אף על פי שעוד יהיו ימים שבהם אהיה האומלל שבברואים... כי אך ורק במוזיקה אחיה".

בניגוד להלך הרוח הטרגי העולה מן הפן הביוגרפי הנ"ל, הסונטה אופוס 31 מס' 1 היא יצירה הומוריסטית ומלאת חן ותנופה. בפרק הראשון ביצירה שלל של הפתעות הרמוניות ואלמנט קומי אחד מובהק: בדרכים שונות, התפקיד ליד השמאלית של הפסנתרן כמו מאחר את הכניסה של היד הימנית ומחרה-מחזיק אחריה.

ניתן אולי לראות בכך פרודיה של בטהובן על נגינת פסנתר גרועה, ובכל אופן, פן הומוריסטי זה משתלב היטב בהלך רוחו הקליל של הפרק כולו. הפרק השני הוא המרכזי והארוך ביצירה, והוא נמנה עם הפרקים האטיים הארוכים ביותר במכלול הסונטות לפסנתר של בטהובן. לפי הפסנתרן אנדרש שיף, זהו פרק חריג ביצירתו של בטהובן, שאינו תואם את סגנונו של המלחין. ההסבר של שיף לכך מצביע גם הוא לכיוון הפרודי.

הפרק עמוס בקישוטים וירטואוזיים, בקווים מלודיים שירתיים ובתבניות ליווי דמוי-תזמורתיות מגוונות. ייתכן שבטהובן ניסה להתייחס בפרק, באופן אירוני במקצת, לעולם האופרה האיטלקית, שהיה פופולרי מאוד בווינה באותה תקופה.

ברהמס: יצירה חדשה לכל דבר ועניין

על אף שפגניני לא נחשב למעמיק שבמלחינים בני דורו ויש הנוטים אפילו לייחס ליצירתו רדידות ולהטוטנות, השפעתו על המלחינים בדור שאחריו היא מן הגדולות ביותר.

סדרת הווריאציות מאת ברהמס אמנם מושפעת לפרקים מהווריאציות המקוריות של פגניני, אולם זוהי יצירה חדשה לכל דבר ועניין. היצירה הולחנה בשנת 1863, זמן קצר לאחר מעברו של ברהמס מהמבורג לווינה, ובוצעה בבכורה על-ידי המלחין בבירה האוסטרו-הונגרית בשנת 1867. ברהמס כינה את הוריאציות בשם "תרגילים" (ואף הרחיק לכת וכינה אותה בהומור מה "תרגילי אצבעות"), ולא "אטיודים".

זוהי יצירה וירטואוזית במופגן וניתן לראות בה כעין מבט אישי של ברהמס על הסגנון הווירטואוזי והראוותני, כתופעה שגם אם אינה מתחברת לנטייתו הטבעית כמלחין, הוא חש מחויב להתייחס אליה בדרכו האישית. ברהמס ביסס שני ספרים, שבכל אחד מהם 14 וריאציות קצרות על הנושא, והערב אנו נאזין לספר השני.

ליסט: אחת הסוגות המייצגות של התנועה הרומנטית

עד לשנת 1845 לערך טיפח ליסט קריירה פסנתרנית חסרת תקדים בהצלחתה, והתמקד בעיקר בכתיבת יצירות וירטואוזיות מיניאטוריות ברובן, פרפרזות ועיבודים ליצירות אופראיות וסימפוניות ידועות שנכתבו במהלך המאה ה-19, וכן שירים לקול ולפסנתר.

התקופה שהחלה סביב אמצע שנות ה-40 של המאה ה-19 מסמנת את הרחבת הגבולות האמנותיים ביצירתו של ליסט. אף שעוד קודם לכן ניתן למצוא ביצירותיו לפסנתר כותרות בעלות זיקה לעולם הנוצרי, רק בשנת 1848 העלה על הכתב מיסה קולית מלאה וכן כמה יצירות דתיות מקהלתיות נוספות.

בשנים 1848–1849 הלחין את שלוש הפואמות הסימפוניות התוכניתיות הראשונות מפרי עטו, סוגה שליסט נחשב לאביה-מולידה, ובהמשך המאה ה-19 היתה לאחת הסוגות המרכזיות והמייצגות ביותר של התנועה הרומנטית במוזיקה. שלוש היצירות מאת ליסט שינוגנו נערב חושפות שלוש פנים נוספות ביצירות של ליסט מאותה תקופה.
(אורי יעקב)

הקונצרט ייערך ביום שישי, 15 במרץ 2013, ב-13:00, במוזיאון תל-אביב. לפרטים: 03-6077020.