מוזיקה - ברחם של הדרה

במבטא בלתי אפשרי של אותיות שורקות ניתזות, בנהמות ייחום עורגות, עם דפים מתפזרים של מורה לזמרה, עם קהל מעריצים פנאטי שבולע כל חצי שטיק ורבע ויץ, הדרה לוין ארדי נשארה עם אסף נבו הרבה אחרי ההופעה שלה בשלישי האחרון בגולדסטאר זאפה.

לוליטה שברירית, אמזונה לוחמנית

בבוקר שאחרי ההופעה של הדרה התעוררתי הרבה לפני שתכננתי. הסתובבתי שמאלה, אבל הכנפיים שלה המשיכו לדגדג אותי ופרוות השונר הקטיפתית השחורה שלה גרדה לי באפידרמיס. עד שלא יכולתי יותר ופקחתי את העיניים הטרוטות שלי, שנבלעו בעיניים הכחולות החכמות שלה (אני לא סגור על זה שהעיניים של הדרה כחולות, אבל לצורך העניין). הבלונד כיסה לה את המצח. היא ליטפה לי את הלחי כמו פורטת על פסנתר הקסמים שלה. כבר ארבע שנים שאני עוקב אחריה בהופעות וגם הלילה הזה היה רווי רומנטיקה.

"נהנית, נכון?", היא שאלה, בקול ההפכפך הזה שלה, שמאפשר לה להיות לוליטה שברירית ותינוקית, ואמזונה צווחת ולוחמנית בטוויסט אחד של הגרון. "איך אפשר שלא?", עניתי בשאלה, ופיהקתי תוך כדי. כן, היה זה עוד אחד מאותם בקרים שבהם אתה מתעורר וזמרת אלטרנטיבית מכורבלת לצדך, מחככת בשיערך את כפות רגליה. פעם "אלטרנטיבית" היה שם תואר לגיטימי עבור הדרה, מחמאה אפילו. ייתכן מאוד שהיום יעדיפו אנשי חברת התקליטים שמות תואר אחרים, כמו "מיוחדת", למשל.

נרדמתי שוב, וכשהתעוררתי היא כבר עמדה יחפה, על שרפרף, כנפי המלאך שומרים על שיווי המשקל שלה, תולה על הקיר תמונות של בוב דילן, ראיין אדאמס ואהוד בנאי. מתחת לכל תמונה כתבה בדם את שם השיר שאמש ביצעה לו גרסת כיסוי. בקבוק היין שלצדה היה מרוקן, עדות אילמת ומוצקה לכך שאמש באמת נפגשנו בהופעה ולא חלמתי את הכל.

היא שמעה אותי משתעל, הסתובבה וחייכה את החיוך החתולי הממזרי והמתפנק. הכנסתי אצבע לפה כמו שתינוקות עושים. היא הבינה את הרמז, התיישבה במיטה, נשענה אחורה, וסימנה לי לבוא. הבנתי לאן היא חותרת. התכווצתי כמו עובר ולאט לאט הרגשתי איך היא מכניסה אותי אליה.

מלקקת את שאריות התום, מצפה באהבה

היה חם ונעים ברחם של הדרה, היכן שנולדים השירים. התחברתי לחבל הטבור והתחלתי לינוק צלילים. בעטתי כלפי חוץ ושמעתי אותה מתחילה לשיר לפי הקצב. מלווה את הדפיקות שלי בפסנתר הקסמים שלה, מפסלת דמויות בקצות האצבעות, שחורים נהיים לבנים, לבנים נהיים שחורים. מתוך הרחם יכולתי לשמוע את אמא הדרה שרה, מייללת, מייבבת, מתייפחת, כמו שרק אמהות בוכות. אחרי כמה דקות הצטרפו הנגנים שלה. החדר הקטן והמחניק שלי התרחב ללאונג` ואסף קראוס בתופים, אסא בוקלמן בגיטרות ודניאל בן-חורין בבס. זיהיתי אותם לפי המגנטים, כמו ינשוף.

אחר כך הם הלכו. ונשארה רק הדרה עם הפסנתר, ואני בתוכה, מצונף, שיכור ומשתאה מהעושר. אמא הדרה שרה, ולי היה עצוב, ושמח, וגרובי, התרגשתי ורקדתי. תחליף לקורט, שנולד מת. היא שרה על סקס, בשחלות נפוחות. היא שרה על אורגזמות, בצוואר רחם מכווץ. היא שרה על כל הגברים ששברו לה את הלב, ועל כל האהבות הבלתי מושגות, ובועות ענקיות ובתוכן המילה "YOU!" פרצו ממנה במזרקה של כאב מעורבב באושר.

היה חם ונעים ברחם של הדרה, עד שרציתי לצאת. הפיאנו-בר זרם לג`אז פאנקי וממנו לקברט מכשפות עליז, עם נגה שחר וגילה אלמגור בתפקידים הראשיים. בחתונה שלנו כל המשוגעים של ניו יורק רקדו עם הבנות הכי יפות של ירושלים לפתח הר הגעש שנפער במקום שבו הייתה גינת שינקין, והדרה ניגנה להם את הואלס האחרון. בגופיה שחורה, בגיל סביבות ה-40, במבטא בלתי אפשרי של אותיות שורקות ניתזות, בנהמות ייחום עורגות, עם דפים מתפזרים של מורה לזמרה, עם קהל מעריצים פנאטי שבולע כל חצי שטיק ורבע ויץ, היא סנטה בהם לרוץ ולקנות את הדיסקים שלה, להצביע עבורה במצעד של גלגל"צ ולא להחמיץ את אתר הבית.

היא השתוללה, מסוכנת כמו שרק אישה-שטן יכולה להיות, נשכה ושרטה, ואחר כך פייסה והתחנפה, ליקקה ממני את שאריות התום, וציפתה אותי בשכבה של אהבה. ואני לא ידעתי אם היא אמת או חלום, פעם היא הייתה גן עדן, ופעם רכבת אל הגיהינום. חמה, כמו האדמה, זוכר שנאבקתי לנשום, אבל לא היה מה לעשות נגד הרוח.

אוזניי החתול שלה, מבט הציפור, כנפי המלאך, התינוקות שנולדו לה בתוך הפסנתר, השירים החדשים מהתקליט שבדרך, הזאפה שאירח אותה בפעם הראשונה בין כתליו. היא עוד לא כתבה את השיר האחד, הלהיט שיחבב אותה על אוזניים ישראליות. אולי זה עוד יקרה, ואולי לנצח היא תישאר שם, בפינה, מאחורי הכנף, עם הבקבוק המתרוקן, מלקקת פצעי בגרות לבני 17 ומקסימה בני 50.