הבמאית הישראלית דדי ברון ביימה את המחזה "רצח" מאת חנוך לוין בתיאטרון העירוני (שאושפילהאוס) של דיסלדורף בגרמניה.

ההצגה, העוסקת בסכסוך הישראלי-פלסטיני העקוב מדם, ותורגמה לגרמנית על ידי מתיאס נאומן, תעלה על במת תיאטרון הקאמרי בליווי כתוביות בעברית.  
 
במבנה מדויק המחולק לשלוש מערכות, סצנה מול סצנה, מעלה המחזה את הקונפליקט ההולך ומסתבך בין הישראלים והפלשתינאים כסדרת עימותים ללא מוצא החודרים לחיי היום יום. עולם חסר הגיון, שבו אלימות גוררת אלימות, רצח גורר רצח.

אלא שבהפקה הנוכחית האלימות מופיעה בהקשר אסתטי, בלשון ציורית ופיוטית על גבול הסוריאליזם. אלימות מתמזגת עם יופי, ושירה צרופה כלואה בתבניות של לשון רחוב. תיאטרון לוקלי חוצה גבולות ומטלטל. טרור כמקור השראה. האם יכול התיאטרון להביא לשינוי ?

בשילוב קטעי וידאו שנעשו בידי אמן הוידיאו יואב כהן, התמונות על הבמה נעות באופן מרתק בין מבט הצפרדע למבט מעוף הציפור, מבט רחוק וקרוב.

מדברי הבמאית: "מנהל השאושפילהאוס בדיסלדורף, גינטר בייליץ, זכר את המחזה 'רצח' של חנוך לוין בבימויו של עמרי ניצן מביקור בישראל, כהצגה חזקה ואפקטיבית ביותר. האמת – נלחצתי, בעיקר בגלל ש'רצח', הוא מחזה אלים. מייאש. פסימי. נטול תקווה. ואני, מטבעי, תמיד  מחפשת קרן אור באפלה. ועוד בגרמניה!  אני ישראלית, מביימת בגרמניה מחזה ישראלי. מחזה המדמה את החיים לקרוסלה עקרה של ריאקציות—מעגל חיים תמידי של נקמה.

"לוין שומר בקפדנות על הסימטריה במספר הרציחות ובדרגת מעשי האלימות בין שני הצדדים. כולם אשמים, כולם אחראים למצב באותה מידה. ובמקום שכולם אשמים אין כתובת לזעם או למחאה וגם לא להרבה תקווה. ההתמודדות הייתה קשה עם חומר שהוא קרוב מדי וטעון. מבחינתי, אין בו את הריחוק המתבקש למעשה אמנות. ניסיתי לברוח מן הלוקלי, מהכאן-ועכשיו אל האוניברסלי.
 
"זהו! המחזה הוא אוניברסלי! התעקשתי. הנה, הוא מכנה את הדמויות חייל סמוק, חייל שזוף וחייל חיוור, זונה כתומה, זונה סגולה, זונה וורודה, פועל חלוש, פועל תשוש. נכון, יש שם גם נער ערבי. מה עושים? האם אפשר שוב לברוח מן הלוקלי אל האוניברסלי? מהו הפוטנציאל לאלימות הגלום בכל אחד ואחד מאתנו? הבנתי שאלו שאלות טובות כדי לצאת לדרך. דווקא מפני שאין עליהן תשובה. אולם הבריחה מן המקומיות לא נסתייעה, משום שבתוך העשייה התיאטרונית אי-אפשר לברוח:




רצח, תיאטרון דיסלדורף (מקור: אתר תיאטרון הקאמרי)


שקט, תנו שקט
לילה אחד של שקט
כל ערב אנו אומרים עד כאן רצח
ממחר—השלום
כל בוקר נולד ילד,
שהוריו אומרים:
עד גיל שמונה-עשרה זה מוכרח להיגמר.
וכך שמונה-עשרה שנה,
ועוד שמונה –עשרה שנה,
ועוד שמונה-עשרה שנה,
הלוא מרוב שמצפים לחיים
לא חיים.
אלוהים, תנו לנו חודש אחד של שעמום
שעמום טוב, אמתי, שוויצרי.
אני כל-כך רוצה להשתעמם!
(השכן השלישי, מתוך המחזה "רצח", מערכה שלישית)

"השחקן הגרמני מדבר טקסט שאין ישראלי ממנו.  עבורו הוא חלק מעוד תפקיד בתיאטרון. עבורי, זה טקסט טעון, קיומי-הישרדותי. ואז הבנתי שאני צריכה לביים את 'רצח' כהצגה, המתרחשת באזור הדמדומים התודעתי שבין שני העמים. אזור שבו השאלות ששואל חנוך לוין פורצות את גבולות הסכסוך הישראלי-ערבי."

המחזה הועלה לראשונה בקאמרי, סתו 1997, בבימויו של עמרי ניצן, ועורר סערה ציבורית.

ההצגה תעלה ביום שני, ה-9 בנובמבר 2015 בשעה 20:30, וביום שלישי, ה-10 בנובמבר בשעה 16:30 ו-20:30, תיאטרון הקאמרי, תל אביב. להזמנת כרטיסים: 03-6060960