לאחר הפוגה ממושכת שב פסטיבל "קלאסי בים האדום" לאילת בסערה וכבש את הקהל בשורה של קונצרטים מוצלחים עד מופלאים. יש מה לחכות לינואר 2007.
סיומן של שבע שנות ניתוק
מאות מוזיקאים וארגזי כלים הגיחו מן המטוס שנחת בשעות אחר הצהריים ביום חמישי האחרון בשדה התעופה עובדה. נבחרת ענק זו כללה את הזמרים, את חברי המקהלה ואת נגני בית האופרה מארינסקי מסנט פטרבורג שהגיעו מעירם בטיסה ישירה למפרץ אילת.
בה בעת נחתו בשדה התעופה העירוני באילת עוד ועוד מטוסים שהביאו ממרכז הארץ אלפי חובבי מוזיקה ששם אחד היה עילתם לזנק לסופשבוע באילת –השם הוא ואלרי גרגייב, מנצח ומנהל בית האופרה, המנהל גם את האירוע באילת, אירוע ושמו פסטיבל "קלאסי בים האדום".
יום חמישי האחרון, ציין את סיומן של שבע שנות ניתוק של גרגייב ואמניו מעיר הנמל הדרומית, אתר התיירות המבוקש שבינתיים המשיכו להתנהל בו פסטיבל הג`אז הוותיק שחותם את חופשות הקיץ וגם פסטיבל "קלאסי קאמרי" שהוא נחלתה של התזמורת הקאמרית הישראלית ומתפקד בתוך בתי המלון האילתיים. אבל גם בפסיפס הפסטיבלים האילתי הייחודי, חסרונו של "קלאסי בים האדום", שהצליח להפוך את אילת לנקודה ברורה על מפת הקונצרטים הסימפוניים הגדולים העולמית, היה מורגש.
מותג, שם נרדף למצוינות מוזיקלית
לפני לא יותר מעשור, השם גרגייב, עוד לא הפך למנייה לוהטת בבורסת השמות המכניסים. יודעי תולדות העתים, יגלו שבפעם הראשונה ששמו שובץ באירוע ישראלי כלשהו הוחזרו הכרטיסים למי שרכשו אותם, כי רק זוג אחד, שראה, שמע והאמין שהאיש הזה הוא אמן בעל שיעור קומה עולמי, רכש כרטיסים. המופע בוטל.
אבל לא עבר זמן רב וגרגייב היה לבן בית באירועים במרכז הארץ, לאורח עם האמנים הסנט-פטרבורגיים בבית האופרה של תל אביב ולאורח רצוי מאוד על במת התזמורת הפילהרמונית הישראלית. בינתיים ביקר גרגייב גם באילת, התאהב במקום והחליט שלכאן הוא יביא את אמנותו. בסופו של דבר בינואר 1997, הגיע בית האופרה של סנט פטרבורג לאילת ולעקבה הסמוכה במסגרת שזכתה לשם פסטיבל "קלאסי בים האדום" והפכה לקרש הקפיצה הרציני של גרגייב למודעות בעולם המוזיקה בישראל .
"קלאסי בים האדום" היה באחת למותג, שם נרדף למצוינות מוזיקלית, לאיכות מובטחת, לימים של התמוגגות מעושר צלילי אחד. בשנה שאחריה שוב הייתה חגיגת ינואר באילת. ואז מסיבות מוניציפאליות פוליטיות כאלה ואחרות נדם קולו של הפסטיבל.
וטו על עקבה
ואולם המפיק פנחס פוסטל המשיך להאמין בכוחו של הפסטיבל ובאפשרות להחזיר אותו לחיים. האפשרות הריאלית האמיתית נוצרה לפני כמה חדשים בפגישה בין גרגייב לשר התיירות, אברהם הירשזון. מאחוריו התייצבו עירית אילת והתאחדות בתי המלון, שזכרו את ההצלחות ההן ורצו בהן מחדש. מדובר במותג איכותי שאוכלוסייה שמסוגלת לשלם סכומים גדולים עבורו, בכלל זה אנשים שמגיעים מחו"ל לאילת. הרעיון המקורי היה לשחזר את ההצלחה הראשונה בקונצרטים באילת ובעקבה שבירדן. אבל רשויות הביטחון בישראל הטילו וטו על הרעיון והפסטיבל הצטמצם רק לתחומי אילת.
היה עוד עניין קטן - אולם למופעים. אין באילת היכל קונצרטים. האתר הקודם, אוהל האירועים במרכז מאיירהוף שאירח את הפסטיבל עלה באש. האתר שנבחר היה האנגר בנמל, גויסו כספים להפיכתו לאולם קונצרטים, וההאנגר שבחלקו שימש כתחנה לביקורת דרכונים ליוצאים לחו"ל מן הנמל, היה לאולם ללא פחות מ-2,200 צופים.
מודעות ענק בכמויות חסרות תקדים עודדו את הרכישה, כל הרשתות של בתי המלון השונים באילת פרסמו מודעות עצמאיות, למשוך את הקהל לרכוש חבילות של טיסה, אירוח ומופעים. תכנית האירועים הבטיחה לא פחות מתשעה קונצרטים בשלושה ימים. התכנית הסופית כללה שלושה מופעים גדולים - הסימפוניה מס` 2 "התחיה" של מאהלר ושתי אופרות של ורדי "נבוקו" ו"פלסטף". ובנוסף עוד שישה קונצרטים בשלשה בתי מלון של נגנים מתוך התזמורת ושל זמרים מתוך המקהלה של בית האופרה. המכירה העיקרית הייתה כמובן למופעים הגדולים.
הסימפוניה של מאהלר – עידון צרוף
ביום חמישי בערב מילאו כאלפיים מאזינים ומאזינות את האולם החדש ולאחר דברי ברכה קצרים של שר התיירות, הסנדק הממסדי העיקרי למיזם הפרטי, החלה המוזיקה.
עיניהם של צופים התמקדו בכנר הראשי, ה"קונצרט-מייסטר". פניו נראו מוכרות. מוכרות מאוד למאזיניה הקבועים של התזמורת הפילהרמונית הישראלית. איליה קנובלוב, כנר ראשי בפילהרמונית "שלנו", מה הוא עושה בתזמורת הרוסית?, השאלות מלאו את חלל האוויר. מקום לבירור לא היה כי הקונצרט הראשון היה ללא הפסקה. והשמועות החלו להתרוצץ, זהו כמובן גם האיש שהסתובב בחוסר נחת בשדה התעופה. לשאלתנו סיפר קונובלוב, שהוא זכה במינוי של "נגן ראשי אורח" בתזמורת בית האופרה. בעולם המושגים התזמורתי, זהו ללא ספק תואר נדיר. הפקדה של תזמורת שלמה בידי אמן אורח, היא מעשה יוצא דופן בכל קנה מידה. ואז יש לנו סיבה נוספת לגאווה לאומית. כנר ישראלי מוביל את הגוף המבוקש היוקרתי הזה!
האירוע הגדול היה ביצוע מרהיב באיפוקו של הסימפוניה של מאהלר. פרק הסולו לזמרת המצו יקטרינה גובנובה, היה עידון צרוף, שונה מהותית מההקלטות ההיסטוריות של מירה זכאי למשל, ששילבו נשמה יהודית עם חשיבה נוצרית. כאן הדגש היה על יפי הצליל והפנייה האסתטית לנמען הטקסט, אם אלו השמים או הקהל באולם. כוחו של היופי היה הזה היה לב ההצלחה של הערב הראשון.
ההאנגר התגלה כהצלחה מבחינה זו שהכל נשמע בו היטב (גם הקולות מן הבמה, וגם קולות מבחוץ, אבל ההתמקדות בקולות של הבמה היה בה רווח מוסף).
רצף אמנותי של איפוק
אטרקציית היום שלמחרת הייתה הופעת מקהלת בית האופרה, בתפילת הערבית של רחמנינוב. יותר משעה של מוזיקה דתית פרבוסלאבית נטו, ללא תוספת של כלי נגינה. מופע אווירתי שהפך אולם כנסים בבית מלון לכנסייה למשך כשעה. הצער היחיד של המאזינים נבע מתקרתו הנמוכה של האולם שלא אפשרה לקולות הגדולים לפרוץ ולהדהד. אבל לא היה בכך לגרוע מאיכות הביצוע. למקפידים להציץ לכניסת הזמרים, הזדמנו גם כמה הצטלבויות פרבוסלאביות של חלק מן הזמרים טרם עלייתם לבמה. נשיקת מזוזה נוצרית לפני משימה קשה, ש..כאמור הצליחה.
בערבו של היום הועלתה "נבוקו", האופרה המוכרת שהקפיצה את ורד ממעמד של מלחין חדש ובלתי מוכר למרכז התודעה האיטלקית. האיפוק שגילה גרגייב בסימפוניה של מאהלר, היה מצוי גם כאן. כאבם של גולי בבל, נמדד בסולם של סבל מופנם וכך קבלנו "נבוקו" שבו הדמות המרכזית אינה נבוקו (ולרי אלכסייב) שמאבד את שפיותו ושב ומוצא אותה במהלך האופרה, אלא אביגיל (מלאדה חודוליי), בתו המאומצת, המסירה מראשו את הכתר בעודו בחייו ובסופו של דבר משלמת בחייה, על העזתה למרוד בסדר הטבעי הנוהג בהעברת השלטון מאב לבת החוקית.
חודוליי, יצרה דמות מרהיבה, ואנושית שהלכה וצברה עוצמות רגש, שאיתן קל היה לקהל להזדהות. כמוה גם יקטרינה סמנצ`וק, בתפקיד בתו של נבוקו, פננה, המאוהבת בישמעאל, היהודי אחיינו של המלך צדקיה. מי שלא עמד במשימה היה הזמר סרגיי אלכסשקין, שמוכר לנו היטב מהופעות קודמות, שאיבד את קולו ובכל זאת צלח את הערב הקשה ובכלל זה הובלת הפרק האחרון ביצירה, שיר ההודיה לאלוהי ישראל, המושר בתחילתו ללא לווי תזמורתי.
האיפוק, שעליו דובר כבר אפיין גם את שירת "" Va pensiero שבו גולי בבל מבכים את חורבן ירושלים, על גדול הפרת. המנצח דניאל אורן למשל, גורם לזמריו בכל מקום כמעט לצעוק את המילה "ציון" המושרת, כדי להבליט את ההקשרים הפוליטיים העכשוויים של כמיהת העם הנצחית לארצו. גרגייב, משוחרר מן הרמיזות האלה, היטיב לצייר את הסבל הפנימי, האינדיבידואלי של כל פרט מול כאבו האישי. יתרה מזאת, גרגייב, בניצוח מהיר וחד לא הותיר מקום למחיאות כפיים בין האריות, אבל לא מתוך רשעות לזמריו, אלא מתוך רצון ליצור רצף אמנותי של איפוק. הרצון הזה הוכיח את עצמו.
מוטציה נקשנית ל"פר גינט"
הבוקר הבא הביא עמו הופעה מרנינה של שישה נקשנים מן התזמורת בתכנית שבחלקה הגדול, כמקובל בקונצרטים מסוג זה, עיבודים ליצירות אחרות.
המוזיקה למחזהו של איבסן "פר גינט" שחיבר אדוארד גריג עברה מוטציה נקשנית, שגרמה למאזינים לחשוב שאילו הכיר המלחין הנורווגי את איכות כלי ההקשה של היום, היה מחבר את "פר גינט" שלו לכלים אלה דווקא.
הפתעה בתכנית זו הייתה הופעת הזמרת אירינה וסילייבה, ששרה ארבעה שירים של שומן, בלווי כלי הקשה (במקום הפסנתר המקובל) וגם כאן למרבה הפלא, זה נשמע מצוין.
גם הקונצרט הקאמרי הבא היה חגיגה - בביצוע רענן מאד לשמינייה של המלחין הגרמני לודוויג שפוהר, (תלמידו של בטהובן), ביצוע נדיר ליצירה נדירה. הנגנים סיפרו לקהל, שהם מאוד רצו לנגן את היצירה אבל ברוסיה לא ניתן היה להשיג תווים. בסופו של דבר הם "הורידו" את התווים מן האינטרנט. אבל זה לא הוריד את החיוניות של הנגינה וההתלהבות של הקהל.
בסיומו של קונצרט קאמרי אחר נוגנה הרביעייה הראשונה של צ`ייקובסקי והביאה את ניחוחות השלגים והערבות של רוסיה, לאולם שמבעד לחלונותיו נשקפה השקיעה מעל הרי אדום. שילוב שיכול לספק כמובן רק פסטיבל כזה.
ולסיום: "פלסטף" מושלם
החגיגה האחרונה הייתה ביצוע מלהיב ביותר לקומדיה הלירית "פלסטף", האופרה האחרונה של ורדי.
"פלסטף" היא יצירה מתוחכמת, שמדי פעם מתייחסים אליה כאל אופרה למוזיקאים. הסיבות הן שפע הרעיונות שוורדי הקשיש, בן השמונים, העתיר עליה, רעיון רודף רעיון, ניסיונות מוצלחים לשעשע את הקהל עומדים בתור ולבסוף מסיק גיבור האופרה ש"כל העולם אינו אלא מהתלה" וזה מושר בפוגה לחמשה קולות זמרים, ועוד מקהלה ועוד תזמורת.תחשבו על "הבל הבלים הכל הבל" ותוכלו לחוש חלק מן העוצמה.
גרגייב התעלה על עצמו וכך גם צוות הזמרים. ויקטור צ`רנומורצב, עב הכרס והממדים, היה פלסטאף מושלם גם ללא תלבושת תיאטרונית. וסילי גרקו, היה פורד בעל ואב עצבני שכולם מנסים וגם מצליחים "לעבוד עליו" והוא השתמש בעושר גוונים ובמחוות תיאטרליות אדירות. לריסה דיאדקובה כגברת קוויקלי התחמנית זכתה להארה מוצדקת, בשל השילוב המופלא של משחק ושירה, טטיאנה פבלוסקיה, הייתה ליידי אמיתית כגברת פורד, המנהלת אל העניינים מאחורי גבו של בעלה. יוליה סמורודינה ואנדרי איליושניקוב, זוג אוהבים צעירים סיפקו את מנת התמימות הדרושה לתפקידיהם.
מבחינה מוזיקלית, היצירה האחרונה, הייתה היהלום בכתר "קלאסי בים האדום" 2005. גרגייב שיצא אל הקהל לאחר מחיאות הכפיים הממושכות שקיבל, הבטיח לשוב עם נבחרת אמנים בשבוע הראשון של ינואר 2007. רבים בקהל רצו כבר לרכוש כרטיסים. בצדק.
”"קלאסי בים האדום" חוזר לאילת
צילום סטילס: מקסים ריידר
28/12/2005
:תאריך יצירה
|