תיאטרון - קושי ואכזריות לצד יופי מרהיב

שירי גולן על ההצגה "זוג" מאת עדנה מזי"א, שעולה בבית ליסין ועוסקת באלימות רגשית בין בני זוג

החוטים העדינים של יחסי הכוח הזוגיים

נקודת הפתיחה תמימה: זוג סטנדרטי, יחסית. הוא כעס מדי, היא נעלבה ונפגעה, הוא חוזר הביתה עם פרחים כדי לפייס אותה, היא מגיבה באקט אלים שמוביל למעצרה ולבית המשפט. מכאן נפרשים החוטים העדינים שמחזיקים את יחסי הכוחות הזוגיים שמבלבלים ומטעים אותנו, לא פעם, בחיים שמחוץ לבמה.

מהו כוח, מי אוחז בו, מהי אלימות, האם אני המכילה או המוכלת, האם יש בכלל מערכת יחסים שאין בה מניפולציות או יחסי כוחות, ואיפה עובר הגבול, אלה כמה מהשאלות שיצאתי איתן מההצגה "זוג", מחזה ישראלי חדש בתיאטרון בית ליסין, מאת עדנה מזי"א ובבימוי אילן רונן.

רמי הויברגר, שירי גולן, דניאל גל ותום חגי מגלמים בצורה מדויקת להפליא את ארבע הדמויות במחזה: גבר, אישה, עורך הדין שלו ועורכת הדין שלה. הבימוי והתפאורה עוסקים בנראות ובמקצב של 2022, משהו כמעט טלוויזיוני באופיו, שמגבה את הנושא של "זוג", שגם הוא הכי פסקול התקופה שיש.

זוג, תיאטרון בית ליסין, צילום: כפיר בולוטין

מחזה מינימליסטי

"בניגוד להרבה מאוד מחזות ישראלים זה מחזה שאין בו כמעט שום סממן לוקלי", מספרת שירי גולן, שמביאה אל הבמה את הנוכחות המרשימה והעוצמתית שלה כאוֹדי, הצד הנשי של "זוג". "למעשה, השמות הישראליים הם האלמנט היחיד שמעגן את העלילה בארץ. הוא גם לא פסיכולוגיסטי במובן הזה שאנחנו לא יודעים כמעט דבר על עברם של אֹודי ויורם, אין שום פרט על הילדות או המשפחות שמהן באו ועל מערכות יחסים קודמות להוציא האקס של אודי, שהיבטים שונים של הקשר שלה איתו מסופרים הן על ידי אודי אבל בעיקר על ידי יורם, שלא מפסיק להשוות בין היחס מרעיף האהבה והטוב שלו לעומת אותו אקס.

"החסכנות הזו העניקה השראה לתפיסת החלל של אילן רונן הבמאי", ממשיכה גולן. "אפשר לתאר את הבמה כקלינית, נטולה כל מאפיינים ריאליסטיים כמו בית משפט, סלון הבית וכולי. נעשה שימוש במינימום ההכרחי לשחזור הסצנות כאשר מכל אלמנט שמוכנס לבמה משתלשל פתק אדום, כמו אלו שמחברים לראיות. המינימליזם של המחזה ושל השפה הבימתית מאתגר אותך כשחקנית למצוא את הצידוקים לאופן הפעולה של הדמות. זה היה תהליך מרתק. האישה הספציפית הזו היא לא אישה שאנחנו מקבלים סביבה הקשרים רחבים יותר שיוצרים אהדה. לא. היא עומדת בנפרד, וכך גם הגבר, והניסיון הוא לבחון דרך רגעים מסוימים מההיסטוריה שלהם, איזשהו מנגנון יחסים שאפשר לסכם אותו כמנגנון שיש בו אלימות רגשית".

https://www.youtube.com/watch?v=9qm_8fkA3J0&t=1s

תרחיבי בעניין האלימות הרגשית

"הנושא של אלימות רגשית הוא באמת נורא אפור. אין פה סימנים על הגוף, או כמו שאומרת עורכת הדין בהצגה, 'הנפש לא מצטלמת'. אפשר להגיד על אלימות רגשית שזה רק מילים, ושהיו גם חיים טובים, ושלא הייתה אלימות כלכלית – כמו שאומר עורך הדין של הגבר. אבל אלימות כלכלית קיימת במערכות יחסים של נשים וגברים מקדמת דנא. יש המון דרכים להקטין את מי שכבר ממילא קצת מוקטן, וברגע שאתה אחראי לשארה, כסותה ועונתה, כשהיא נמצאת בבית ולא צריכה להתפרנס, ואתה דואג לזה, אז המון פעמים, משפט שהוא נורא מפרגן כמו 'אני מרוויח מספיק בשביל שנינו, את לא צריכה לעבוד' – הוא לא משפט שאני תופסת כפריבילגיה.

"מצד שני, יש אנשים שהכישרונות שלהם הם פנימה, לתוך הבית ולתוך המרחבים הפנימיים של החיים, והם עושים שם דברים נפלאים. אני, באופן אישי, לא מרגישה שאני שם, ואני חושבת שגם בשביל האישה הספציפית במחזה, שהחלום שלה הוא לצייר ולהיות אמנית, זה לא בריא. התחומים האלה עדינים. אין בהם מובהקות. במיוחד כשגם יש שם אהבה. מתי אתה מצליח להבין שהאהבה לפעמים תוחמת אותך ואתה לא יכול לגדול בה כי אתה חייב להישאר כל הזמן בגודל הנתון שיתאים לאוהב שלך?"

זוג, תיאטרון בית ליסין, צילום: כפיר בולוטין

"גם אם הוא במצוקה נפשית, הוא לא צריך להוציא את זה עלייך"

אם אני, כצופה, נשארתי עם שאלות, אני די בטוחה שגם את כשחקנית שבונה את הדמות חוזרת עם כמה מהשאלות האלה הביתה

"יש את המשפט הזה שאומר שמקלות ואבנים שוברות את העצמות אבל מילים שוברות את הנפש. בגדול מילים יכולות להיות חמורות אפילו יותר ממעשים. אתה צריך להיזהר במילותיך. מבחינת עורך הדין של הגבר, מילים הן לא שוות ערך למעשים, וזה משהו שמאוד מקפיץ את עורכת הדין של האישה, שהיא אישה צעירה שראתה את אימא שלה בזוגיות רעה מאד. ועורכת הדין הזו חיה כל החיים בתחושה שקרה שם משהו רע בתוך הקשר שגרם לאימא לסיים את חייה, אבל אין לה הוכחות, היא הייתה ילדה כשהייתה עדה לדברים בזוגיות הזו וההורה שנשאר בחיים מכחיש.

"אז אני חושבת שזה כל הזמן נמצא שם, ההתבוננות שלי, גם כלפי הסביבה שלי, גם כלפי האנשים שסביבי. להיות בערנות גם כלפי המילים שאני משתמשת בהן. אני גם אימא לילדים והכוח של המילים הוא גדול. העובדה שאתה מלא אהבה לא תמיד מספיקה. אז אולי זאת מחשבה שיש לי ביתר שאת שאני מנסה ליישם בחיים הפרטיים שלי, ואת יודעת, יש לי ילדים וצריך לעורר את תשומת לבם לקיומו של מנגנון כזה. זה לא רק בזוגיות. זו יכולה להיות גם חברה שהיא עלוקה אנרגטית, סופר מצוקתית, סופר חרדתית, שיכולה להגיד לך בהתקפי החרדה גם מילים איומות, ונורא להקטין אותך.

"יש לי ילדה בת 22 שבאה עם חברה טובה לראות את ההצגה, והיא אמרה אחר כך, 'אוקי, התחלנו להעביר בראש מה אנחנו מכירים מזה, מה ראינו בסביבה, ממשפחות של חברים, מחברים, מיחסים זוגיים'. זה להיות במודעות לזה שיכולות להתקיים מערכות יחסים כאלה והן לא תקינות ואתה לא צריך להיכנע או ללכת שבי בתוך המחשבה ש'זה קשר טוב ויש לנו רגעים מאוד יפים אבל עכשיו הוא או היא בתקופה קשה אז יש איזו התפרצות'. לא, יש חרא שאתה לא צריך לאכול. לא בעקביות שהופכת אותך להיות מכולה שמכילה חרא של אדם אחד, כי הוא במצוקה נפשית או נורא מוצף או בתקופה קשה ומוציא את זה עליך".

זוג, תיאטרון בית ליסין, צילום: כפיר בולוטין

"גם הגבר הכי עלוב, יש לו אישה מתחתיו"

נדמה לי שזו הצגה שלא יכלה להיכתב בעידן שלפני ה-MeToo

"מי טו הציפה התנהגויות פסולות ולא רק כאלו שיש בהן עברה על החוק אלא גם כאלו שהן גבוליות ,שהורגלנו להבליג ולהדחיק אותן , נשים וגברים כאחד .

מקרים מתעתעים לכאורה שתנועת מי טו העלתה לאור המודעות ודורשת מאיתנו להגדיר מחדש את גבולות מערכות היחסים האישיות והמקצועיות . אנחנו הולכות קדימה ואז יש נסיגה. הנושא הזה של גברים ונשים זה נושא שהוא על-לאומים, ועל-ארצות. זה מעל הדברים האלה. בסופו של דבר זו אנושות שמתחלקת לזכרים ונקבות. כי גם הגבר הנחשל והעלוב ביותר, עדיין יש לו את האישה מתחתיו".

Woman is the nigger of the world , אמר לנון לפני עשרות שנים

"יותר, אפילו, כי גם הניגר, יש לו את הניגרית. אבל יש גם פגיעות פיזית. את מכירה את הסטנד אפ של אלייזה שלזינגר שמדברת הרבה על יחסי גברים נשים, ונותנת דוגמה שהיום, בתור אישה, יש לך כבר מענה לשון, ואם ברחוב מישהו אומר לך אמירה דוחה את יכולה לקלל בחזרה את האמ-אמא שלו? אבל עם יד על הלב, היא שואלת, כשאת עושה את זה, אין לך את ההתכווצות הפנימית הזו שהנה, עוד רגע הוא בא ודופק לך מכות?

"אז זו התכווצות פנימית שקיימת בכל המרחב הציבורי, ואת מגדלת שרירים פנימיים של איך אני עומדת על שלי, איך אני רואה את עצמי, כל מיני, אבל אני יכולה לראות את זה כל הזמן. אני מסתכלת על מקומות שהם, לפחות ברמה הרשמית, יותר שמרניים, לפחות בשני מגזרים שמתקיימים לצדנו, ואת רואה מה המקום של האישה שם, מה חופש הפעולה שלה, כמה היא יכולה להרחיק מתוך הסביבה שחורצת בעבורה מה היא צריכה להיות, איך היא צריכה להיות, איך היא צריכה להתנהג, מה היא צריכה לחשוב. אנחנו לא רחוקות מזה בכלל. אני אגיד לך משהו שאמרתי גם לאילן רונן, הבמאי, שבעצם היה אפשר ללהק כל שחקנית אחרת במקומי. זה לא משנה. היה גם אפשר לעשות את ההצגה הזו כשבכל סצנה תהיה שחקנית אחרת, כי זה בכלל לא משנה מי היא. זה עוסק באיך יכול להיות שאתה מוצא את עצמך במערכת יחסים רעילה, שמקטינה אותך ופוגעת בך".

זוג, תיאטרון בית ליסין, צילום: כפיר בולוטין

קושי ואכזריות לצד יופי מרהיב

רוב מערכות היחסים רעילות במשהו. זה לא בהכרח קשור לגברים ונשים אלא ליחסי כוחות

"נכון שזה לא קשור במגדר כי זה יכול להיות קשור ליחסים שלך בעבודה, או ליחסי הורים וילדים. הכוחניות קיימת בכל מערכת יחסים, אבל השאלה היא מה מידת הרעילות. האם אלה חיצים שהאדם מולך משגר לנקודות הכי רגישות אצלך בנפש ועושה בהן שמות. ונכון, גם בין הורים וילדים אתה יכול לראות רעילות מאד גבוהה בקושי לייצר הפרדה בין ההורה לבין הילד. זה מאוד קשה, וזה קיים כל הזמן. מהבחינה הזו ההצגה היא במקרה על גבר ואישה. זה לא מקרה פרטי. זה לא קורה רק לנשים. זה קורה בהמון סוגים וגוונים של מערכות יחסים. המחשבה היא איך אתה, האדם הנורמטיבי, הממוצע, אם יש דבר כזה, שלא מגיע עם איזו היסטוריה של אלימות מהבית, יכול למצוא את עצמך פתאום במערכת יחסים שבלי לשים לב אתה סופג בה המון ארס והולך וקטן.

"יש ספר של פסיכיאטרית צרפתייה, אני חושבת, שנקרא 'הטרדה נפשית' ומדבר על מערכות יחסים רעילות ועל אלימות רגשית דווקא בסביבה המקצועית שלך. כשאתה מטורגט, למשל, על ידי עובד אחר, או על ידי הבוס שלך, וזה לאט לאט מערער עליך את תפיסת עולמך וגורם לך להרגיש קטן. והסביבה לא רואה את זה. זה אחד הדברים ה'יפים' במערכות יחסים רעילות, שהרבה פעמים הן סמויות מן העין, כי גם הנפגע עצמו לא תמיד בטוח אם זה באמת או לא באמת, כי הרי יש אהבה בתוך הדבר הזה, ואולי אני טעיתי, ואולי זה לטובתי.

"בגדול אני חושבת שיש שלושה אלמנטים נפשיים שנמצאים במינון טיפה יותר גבוה ומובילים אותך למערכות יחסים כאלה: אמפטיה, רצון לרָצות, ותחושת אשמה. אנשים שנמצאים בדרך כלל במקומות האלה הם אנשים עם רגישות שגורמת להם גם לראות את המצוקות של האחר, או לראות איפה הם עצמם היו, בעצם, לא בסדר, ולהצדיק את הרעילות הזו".

טוב, זה טריקי, כי מגיל אפס אנחנו מתוכנתים ומחונכים לשלוש התכונות האלה. ובמקצוע שלך, כשחקנית, השתיים הראשונות הן בכלל מאפיין מובהק

"כן, וכל המקומות האלה של מערכות יחסים קשות בתוך המקצוע יושבים בעיקר על זה שאתה רוצה לר?צות בעבודה מול במאים, מול מורים. זה עוד הרבה לפני המפגש עם הקהל".

זוג, תיאטרון בית ליסין, צילום: כפיר בולוטין

השיחה שלנו עוסקת קצת בשאיפה לעולם שאין בו מניפולציות. אבל זה לא עולם אפשרי

"נכון, ומערכות יחסים בין אנשים זה דבר נורא ואיום. זה עולם קשה מאוד ואכזרי מאוד – לצד היופי המרהיב שבו".

לרכישת כרטיסים