תיאטרון - מחזות זמר קלאסיים בסינמטקים

בחודש מאי יוקרנו בסינמטקים בירושלים ובתל-אביב שורה של מחזות זמר קלאסיים. לחובבי הז`אנר זו הזדמנות מענגת להתרפק על "שיר אשיר בגשם", "אמריקאי בפאריז", "פגוש אותי בסט. לואיס", "יום בניו יורק" "נשיקני קייט" ועוד.

תכנית הסרטים מבוססת על מחווה שנערכה בשנה האחרונה ב"פילם פורום" בניו יורק למפיק ארתור פריד. פריד חתום כמלחין על הסרט המדבר הראשון שזכה באוסקר: "נעימת ברודווי" (1929), ובמהלך הקריירה שלו ב-MGM עמד בראש יחידת הפקה ושעסקה ביצירת מיוזיקלס (ושכונתה על שמו "Freed Unit"). כמפיק וכמלחין לפריד הייתה היכולת המיוחדת לגילוי כשרונות מבטיחים.

השאלה שחוזרת ונשאלת תמיד לגבי מחזות זמר היא: מה פתאום מחליט אדם באמצע סרט לעצור הכל להתחיל לפתע לשיר ולרקוד? התשובה התכליתית, שאין לה דבר עם אמנות הקולנוע היא כלכלית: זה פשוט משתלם מבחינה כלכלית, או כך היה ל]חות בשנות הפריחה של המיוזיקל`ס. .

ב-1927 הצמידו אולפני וורנר לראשונה את סאונד לתמונה וכך נוצר הסרט המדבר הראשון. "מי רוצה לשמוע את השחקנים מדברים?" תהה אז מפיק העל הארי וורנר. המוזיקה נתפסה כאטרקטיבית יותר לקהל ולכן הסרט המדבר הראשון , "זמר הג´אז", היה גם הסרט המזמר הראשון.

במהלך השנים הבאות תסחרר הטכנולוגיה החדשה את הוליווד. "המיוזיקל", הז´אנר הקולנועי שנולד זה עתה, עתיד לקבור את הוודוויל - מופעי חוצות שבמרכזם זמרים מפורסמים מבצעים להיטים מוזיקליים מוכרים. למה לקנות כרטיס למופע כשבשני סנט אפשר לקבל את כל הכוכבים הגדולים על מסך הקולנוע?

ואכן, הז´אנר הקולנועי המוזיקלי התקדם במהירות עד תחילת שנות השלושים ואז כבר מביים ארנסט לוביטש את "מצעד האהבה" בעצם המיוזיקל הראשון. למעשה, זוהי אופרטה מצולמת, לא שונה בסגנונה מאלו שיוצרו בברודווי באותם ימים ובאירופה של המאה ה-19 אחרי הכל, דמויות על הבמה התחילו לשיר עוד בימי המקהלה היוונית.

ובכל זאת, מתישהו בשנות השלושים, המיוזיקל ההוליוודי מתחיל לקבל אפיונים משלו. זה קורה מפני שהשפל הגדול שפורץ בתחילת העשור מקטין את כמויות הצופים ומגדיר את סוג הסחורה: אסקפיסטית. הדמויות ששורדות את מבחן הקהל הם אנשים פשוטים - אל ג´ולסון ב"הללויה נווד אני" או חייט פריסאי (בגילומו של מוריס שבלייה) ב"אהביני הלילה". במהלך העשור מתחילות להתעצב הטקטיקות הויזואליות שימשיכו להשתכלל עם השנים.

באזבי בארקלי, שהגיע ככוריאוגרף מברודווי, מבין שלא מספיק להרקיד את השחקנים, צריך גם לדעת איך למקם את המצלמה והתאורה. העיצובים הגאומטריים שהוא משיג על ידי שילוב של עמדת מצלמה ותנועתה עם תנועות השחקנים מקפיצים מדרגה את מהותו האסתטית והמסחרית של הז´אנר. מעתה המיוזיקל מחויב לשמר מידה מסוימת של ספקטקליות ויזואלית, לבדר את הקהל באמצעות קטעי תנועה הרמוניים, לעתים בעלי מטען ארוטי.

ב-1933, השנה בה יוצא למסכים סרטו הראשון של באזבי בארקלי "רחוב 42", מופיע על המסך, בתפקיד משנה, זוג שחקנים שיוסיפו ממד חדש לז´אנר - פרד אסטר וג´ינג´ר רוג´רס. זה קורה בסרט שנקרא "טסים לריו". ההופעה המחשמלת של השניים הפכה למסמר הסרט ואותם לכוכבים. ב"Top Hat” מ- 1935 הם כבר כוכבי הסרט, רוקדים "לחי אל לחי". הזיווג בין השניים היה מושלם. אמנם הם הצליחו לטעון את קטעי הריקוד של שניהם בתוכן עלילתי, אך לא אחת נחלצו מנוסחאות תסריטאיות משעממות באמצעות סצינות ריקוד מלאות זוהר.

ב-1939 הימר המפיק ארתור פריד על "הקוסם מארץ עוץ" ועל ג´ודי גארלנד בתפקיד הראשי. אחרי שסירב לשמוע לעצתם של בכירי האולפן שביקשו ממנו להוריד מן הסרט את "אי שם מעבר לקשת" ואחרי ההצלחה האדירה, ניתנה לו יד חופשית. בעשור וחצי שיבואו אח"כ הוא הוביל את הז´אנר אל תור הזהב שלו.

במהלך שנות הארבעים הוא ממשיך לטפח את ג´ודי גארלנד בשורה של סרטים. "פגוש אותי בסט. לואיס" (1945) הכל-אמריקאי הוא בוודאי המפורסם שבהם מאותו עשור. עבודת הבימוי הקפדנית של הבמאי וינסנט מינלי מסמלת שלב חדש באסתטיקה של הז´אנר.

מינלי, שגוייס על ידי פריד אחרי שזה התרשם מעבודותיו בברודווי, הביא למסך חשיבה רעננה בכל הנוגע לשימוש בצבעים ובמצלמה ובאופן שבו יש לכלול את קטעי המוזיקה והמחול בתוך העלילה. שנתיים מאוחר הוא יביים שוב את גארלנד, כשהפעם מככב מולה ג´ין קלי. הרבה ממה שקלי ילמד ממינלי הוא יישם ב-1949 ב"יום בניו יורק", אחד ממחזות הזמר המפורסמים ביותר לאחר המלחמה. פרנק סינטרה וז´ול מונשין משלימים עם קלי את טריו הגיבורים אך הגיבורה האמיתית היא ניו יורק והאופן שבו קלי וסטנלי דונן מצלמים אותה.

בסיומן של שנות הארבעים הופך המיוזיקל שוב לז´אנר נחשב ובתחילת שנות החמישים זוכה להכרה עם שני סרטים שלמעשה מסיימים את התפתחותו - "אמריקאי בפריס" (1951) ו"שיר אשיר בגשם" (1952). שני הסרטים קוטפים את פרס האוסקר בזה אחרי זה, ועושים זאת תוך שימוש בכל המאפיינים שהוגדרו במהלך שלושים שנותיו: עלילות שמערבות גיבורים פשוטים המתרחשות מאחורי הקלעים של אמנות הבמה ובמרכזן משולש רומנטי. שני הסרטים מציגים חיבורים שונים של קטעי מחול אל תוך העלילה החל מהיותן אתנחתאות מן הקו הדרמטי המאפשרות גישה מפתיעה אל עולמן הפנימי של הדמויות ועד הפיכת סצינות המחול לפרק עלילתי שלם ) סצינת הסיום של "אמריקאי בפריס" היא מחול של ממש בן 17 דקות.

בתחילת שנות החמישים פרצה הטלוויזיה המסחרית. מופעי הוודוויל שנמכרו לקולנוע בסוף שנות העשרים התגלגלו מחדש לטלוויזיה וסימנו את סופו של המיוזיקל. עד סוף העשור יופקו עוד כמה סרטים מענגים אך התפתחות הז´אנר נעצרת. גם הקומדיה הרומנטית סובלת מהאטה דומה. שני הז`אנרים דועכים לאטם בשל בשל שינוי נוסף שמתחולל בהוליווד באותה תקופה - ביטול הצנזורה הפנימית. ב שנות הצנזורה האירטיקה המודחקת באה לידי ביטוי בקומדיוות הרומנטיות בדיאלוגים שנונים, משחקי מלים, קצב, ואפילו חריזה. במיוזיקל המגע הגופני הישיר הומר בשאר-בשר אסתטי וצנוע יותר - הריקוד. כאשר בוטל קוד הייז (קוד הצנזורה) הפכו שני הז´אנרים למיותרים.

מאז ועד היום עדיין נעשה שימוש בז´אנר המיוזיקל אולם באופן מודע ואירוני הרבה יותר – החל מ"הבלש המזמר" של דניס פוטר ועד "רוקדת בחשכה" של לארס פון טרייר. דווקא הפריחה של שלוש השנים האחרונות עם ניסיונות לשוב אל המסחריות של הז´אנר בסרטים כמו "מולין רוז´" ו"שיקאגו" חושפת עד כמה הז´אנר הזה משונה ויוצא דופן וגם קולע לטעם הקהל, עד כמה השאלה מדוע בעצם הדמויות שרות ורוקדות לפתע, עדיין לא פתורה.