יואב, הילד המשורר בסרטו של נדב לפיד "הגננת", אינו ילד מתוק. כמו השירה שהוא כותב, וכמו שירה בכלל, הוא סתום, קר ומתנשא. לפיד אף לא מנסה לגרום לצופה לחבבו, בדיוק כפי ששירה אינה אמורה להיות חנפנית או פופוליסטית.

משתחררת מסנדליה התנ"כיים

גם את הגננת נירה, גיבורת הסרט, קשה לאהוב. היא לוקחת על עצמה, בכוחניות ערמומית, את תפקיד האפוטרופוס, כדי לעזור ליואב לממש את כשרונו בחברה גסה ואכזרית, הסוגדת ללחימה וגבורה או הנאות חושים. עולם בו המילים הולכות ונעלמות. עולם מסריח כמו כף רגל גברית, הכובשת את המסך בפריים הראשון של הסרט. הרגל היא רגלו של בעלה של נירה, הצופה בטלוויזיה, בקולי קולות, כמובן. "העולם לא יואיל לקרוא גם את היפה בשירים", מדקלם הדוד המשורר של יואב (דן תורן) את ויזלטיר. אבל הגננת, על אפם וחמתם של אביו האטום ודודו התבוסתן, תציל את המשורר הצעיר.

נדמה שמאבקה של הגננת (שרית לארי) להצלת יואב נידון לכישלון, אבל את עצמה היא חונכת, חוננת, ומכוננת, ובמובן זה יש מעט טיפת תקווה בסרטו העגום של לפיד. היא משתחררת מרצועות סנדליה התנ"כיות, הכעורות, ויוצאת לרקוד עם שני היפסטרים מקומיים בדאנס בר תל אביבי. היא מעזה לקחת לעצמה את הבמה, ולרקוד.

השחקנית שרית לארי מגלמת דמות אמינה, ומעוררת הזדהות. הישג כביר בסרט שהטון שלו הוא שכלתני, ציני ואף מלאכותי וסימבולי. הרצון העז של הגננת להיות מקורית, נועזת, ובה בעת ההערכה העמוקה שהיא רוחשת לאמנות, רוחשים מתחת לפני השטח.

האמביוולנטיות שאנו חשים אליה, באה לידי ביטוי ויזואלי, ברגע עז אחד, שבו יואב, מתנדנד על נדנדה, וכשמבטו פונה אל השמיים, הוא רואה אותה קרבה ומתרחקת, גדלה וקטנה. מיהי האשה הזאת? טובה או רעה? מופרעת או צדיקה?




הגננת (תמונת יחסי ציבור)

טביעת יד מובחנת

הסרט מקונן לא רק על גורלו של האמן, אלא גם על התמעטות המילים, ושאר הרוח. בסופו של דבר יישארו הסלפי'ס, והלוחמים. "הלוחמים יודעים שאני לא איש של מילים" אומר המפקד של בנה החייל של נירה, רגע לפני שעדר החיילים קופצים לצלילי הטראנס, בעוד סצנת ריקודים נהדרת, הפעם בסלון ביתה של נירה. היא נמלטת. לאן יש להימלט? אולי יום אחד תגלה שהמילוט היחיד הוא ל"חדר משלה" (אותו חלל אישי, עליו כתבה וירג'יניה וולף).

לפיד הוא יוצר בעל טביעת יד מובחנת (שנראתה כבר בסרטו הראשון "השוטר"). כמו הדמויות שלו, גם הוא, כבמאי, מתנשא ומוזר. ההומור הדק שלו, נמצא בעורף ולא בחזית. שום דבר אינו בומבסטי. האסתטיקה של הסרט (צילום נהדר של שי גולדמן) מתכתבת עם הטון הזה.

להבדיל מ"הרחק מהעדרו" ו"את לי לילה" שהנציחו "אסתטיקת שיכונים", כאן מוצגת הזעיר בורגנות האשכנזית: קירות לבנים עירומים מסוידים למשעי, חפצים מועטים, (אם לא משתמשים, זורקים, הרי אין ערך רגשי לחפצים, ואם יש ריבוי או בלגן, הוא מוסתר בארון).

אורח החיים הקר, "האשכנזי", בא לידי ביטוי בארוחת הערב בבית הגננת ובעלה: על השולחן שתי קערות מרק. תוספת קרוטונים בקערה קטנה נוספת. בלי סלטים. בלי חמוצים. בלי לחם. בלי מפיות. בלי בשר.

הגננת (תמונת יחסי ציבור)
עובד סימבולית ועלילתית
 
"הגננת" הוא סרט נהדר, מיוחד ופלאי. בסימבוליקה שלו הוא מזכיר במשהו את "ריקי" של פרנסואה אוזון. שם צמחו לתינוק כנפיים, כדי לייצג ילד בעל כישרונות מיוחדים, כזה שהורות יכולה להזיק לו, ויש לשחררו לעולם הרחב. לפיד הצליח להתעלות בהרבה מעל אוזון, משום שהסרט עובד גם ברמה הסימבולית והן ברמה העלילתית, קונקרטית.

שתי מחשבות לגנותו של הסרט. הגננת היא אשה. יואב האמן, הוא גבר. האישה היא זו המייצרת עבור האמן, את הקרקע לפריחתו. היא לא מוכשרת מספיק כדי ליצור בעצמה. היא נושאת כליו, כלי שרת עבורו.

המחשבה השנייה קשורה בנושא המזרחי-אשכנזי. לפיד נוגע בו, אך באופן מפוזר ולא מגובש. חברו הטוב של יואב בגן, הוא שחור. כלומר מזרחי. הוא מייצג את הבהמיות הישראלית כשהוא מלמד את יואב לשיר שירי כדורגל כמו: "אומרים מכבי שרמוטות, מזדיינים, תשרפו חיים".

ספר השירה היחיד הנראה בסרט, הוא ספרו של איתן נחמיאס גלס, "אני סימון נחמיאס", שכתב שירה "מזרחית". מתוך הספר הזה, נירה מקריאה ליואב. בעקבותיו היא מעידה על עצמה שגילתה את השירה בגיל מבוגר יחסית, 35, בגלל שהיא מזרחית, כי גדלה במחיצת ספרי תפילה. יש פה אפיון שאינו מנומק לגמרי. גילוי עצמי מאוחר ("לייט בלומריות") אינו בהכרח תוצאה של שיוך עדתי.