סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן פותח קופסה – אנקורי, סיני ושמיר
 

 
 
3 זמרים ותיקים: מרגלית אנקורי יוצאת מהבונקר, אפרים שמיר מעדכן סאונד ואריק סיני בתנופה


אמירות חברתיות ביקורתיות

28 שנים אחרי "מוכרחים לזוז", אלבומה היחיד, חוזרת הזמרת הנשכחת מרגלית אנקורי להשמיע קול, עם "יוצאת מהבונקר", אלבום שני, שכקודמו כולו מלים ולחנים שלה. אנקורי, לידיעת הדור שלא הכיר את הגרסה הישראלית של "שיער", הייתה אחת הכוכבות של המחזמר ב-1970. ולמרות פוטנציאל, קשרים וניסיונות לבסס קריירה בארץ ובעולם, היא נעלמה, כשגם אלבומה הראשון (אותו הפיק מוזיקלית מני בגר), לא הצליח להחזיר אותה לתמונה. 
 
עם "יוצאת מהבונקר" אנקורי מנסה לחזור לתודעה ולהשיב את כבודה המקצועי האבוד. לטעמי, גם מאוחר מדי וגם לא עם המוצר הראוי. מצד אחד, האלבום (10 שירים, 42:32 דקות) מנסה להיות רלוונטי, לגעת בעצבים חשופים של החברה הישראלית וגם לחטט בפצעיה שלה, אבל הבעיה המרכזית של אנקורי היא שהיא נשארה תקועה בעבר מהבחינה המוזיקלית, ונשמעת כמו זמרת משנות הששים, שנקלעה בטעות לעשור השני של המאה ה-21.
 
חשוב לה, ממש בוער לה, להגיד. בשירים שלה אמירות חברתיות ביקורתיות, מחאתיות וגם פוליטיות, אבל הוא מדיף ריחות ישנים של בלוז ורית'ם'נבלוז. לו הייתה זו כמיהה נוסטלגית לימים של בילי הולידיי או ג'ניס ג'ופלין, גיבורותיה המוזיקליות, ניחא. אבל זה ניסיון לא מודע לשחזר את העבר ההוא במוזיקה נוכחית, וזה לא עובר ולא עובד. אנקורי שרה בלהט ומשקיעה נשמה, אבל לא מתאימה את עצמה לתמורות הזמן ולסאונד העכשווי.
 
זה קצת מפתיע כי משה דעבול, המפיק המוזיקלי שלה, הוא בדרך כלל מפיק חד חושים ורב השראה. אלא שהפעם _ כנראה בשל מגבלות תקציב חריפות (הוא מנגן בכל הכלים, להוציא תוספות קלידים של עמית הראל וחצוצרה של ממלו גיאטנופולוס הוותיק), אולי בשל אי הסכמות אמנותיות, הוא לא מצליח לספק את הסחורה, או נכון יותר - להעמיד את מרגלית אנקורי במקומה ולעטוף אותה בהפקה ראויה לגילה, לסגנונה ולזמנה. 

   
 
הכתיבה שלה פשוטה מדי, אפילו בוסרית, ומשלב מסוים צפויה למדי. "...שוב אליכם/ גלויה וחשופה/ אני כמו ספר לפניכם", היא שרה בשיר הנושא שפותח את האלבום. "אין, אין הרמוניה פה/ הכל זורם חופשי/ יש חופש לנגן אקורד, עם מיתרים קרועים". שימוש רב מדי של ו' החיבור בראשי שורות. "והיא עמדה על הבמה.../ ושרה לקהל את יגונה/... ופרח לבן תקוע לה באוזנה/ ...והגברים שותים שם לשוכרה", ב"הליידי שרה כחול", מחווה לג'ופלין ותסכימו שתרגום או דימוי אחר יכול היה להיות מוצלח יותר.
 
היא מגלה ערנות למציאות ומנסה להתעדכן, כמו ב"חושב רחוק" או ב"לא מה שהיה" הנועל, שהוא סיכום התחושות שלה לגבי ההווה ומניית כל עוולות העידן המודרני. ואילו "חברון", שנפתח בזיכרונות ביוגרפיים של אמה מפרעות חברון, נשמע בסיומו כמו פמפלט של משרד הסברה: "ואלו הם אותם מוגי הלב/ הם שולחים נערים קדימה בשם האל/ הם מבטיחים להם את גן עדן האבוד". ממש הנמקה פוליטית לאחיזה בעיר האבות.
 
המלודיות דלות, הלחנים לא מספיק מעניינים. נדמה שהמנגינות באו לקשט את המלים, אף פעם לא להיפך. הרוק'נרול, הבלוז והרית'ם'נבלוז שלה נעדרי בשר ומיץ, והפזמון ב"צלקת", שיר על ילדה שעברה ניצול או הטרדה מינית, דומה מדי ל"אמייזינג גרייס" של ג'ודי קולינס. גם העיבודים של דעבול צפויים, כמו השימוש שלו בלידים מוזיקליים - גיטרה ספרדית ב"חושב רחוק", בו היא לכודה במציאות לא לרוחה; מפוחית פה (ושתי שורות מושרות של דני ליטני) ב"מונה", שיר פרידה והספד לחברתה משכבר, מונה זילברשטיין ז"ל; "נימה פסיכדלית קלה ב"בואו אליי", על מוזיקאי ששלח יד בנפשו בגל צעיר; נימה מזרחית עמומה ב"חברון"; בלוז של מקום מפלט ב"ראש פינה בלב"; וכדומה.
 
אני רוצה להאמין לכנות ולאמת שלה, אבל אני מתקשה. כי האלבום החדש של מרגלית אנקורי מבכה את העבר באופן שגובל בפתטיות. ממש כמו שניתוץ סמל השלום, הסממן הגרפי המרכזי בעיצוב הדיסק, מעיד על אכזבה.
 
מרגלית אנקורי. יוצאת מהבונקר (עצמאי) 

עשרה שירים נכונים
 
משה דעבול מעורב גם ב"הולך ובא", האלבום החדש של אריק סיני. ובכותר זה הוא הרבה יותר פרודוקטיבי וחי את האמן שאתו. יתרה מזו: לטעמי, ארבעת השירים שהוא הפיק לסיני, שמרוכזים בלב הדיסק (ארבע עד שבע) הם הנכונים יותר באלבום. שראוי להחזיר את סיני לתודעה, לרדיו ולבמה בתנופה מחודשת.
 
דעבול, בניגוד לשמוליק נויפלד, המנהל האמנותי השותף של סיני, והמפיק המוזיקלי הנוסף באלבום (חמישה שירים מתוך עשרה; את העשירי, שהוא בעצם הראשון, נושא שם האלבום, הפיק מוזיקלית אסף אמדורסקי, תיכף ניגע בו), שם דגש על זרימה טבעית, על גיטרות חמות, על רוק רך ואמפטי. זה לא מקרי שבשניים מהשירים שלו ("מחכים לסימן" שיר אהבה לארץ של נורית בת שחר צפריר ולחן מתוק של קורין אלאל; ו"אל תדאגי ילדונת" שכתב איתי פרל בניחוח של פעם) מככבים כלי נשיפה, והוא גם מוהל את העצב הנכון בשני השירים האחרים - "נופל" של נדב צדקה ללחן טיפוסי של ארקדי דוכין, ו"משתקף בעיניך", שיתוף פעולה נוסף בין צפריר לאלאל, האצור והחשוף, שמוליד צלילי בלוז מעודן (ודמיון רב מדי בפזמון ל"שיר הפלאפל").
 
נויפלד לעומתו, איש של מחשבים, מכונות ותכנות, שם דגש על קלידים. השירים שלו, במיוחד שלושת הנועלים (עם לחנים שלו ל"הוא רצה אהבה", שיר של לאונרדו וייסמן ז"ל שהולחן במיוחד ל"עוד מעט נהפוך לשיר", ול"חורף" של רחל שביט, וגם "דרך" של בן סיני, הבן של סיני), הם יותר אווירתיים, שכלתניים, מחושבים וגם "קרים" יותר. "חורף" נשמע קודר כמו חורף, אבל גם יפה כמותו, ו"דרך" הוא למעשה שיר משפחתי - נכתב על ידי הבן ומבוצע כדואט על ידי סיני ואשתו הנוכחית, יפעת תעשה.

  

 
ועם זאת, חשוב לציין, ששני המפיקים משתדלים להוציא את אריק סיני הכי טוב שהם יודעים ויכולים, עם הקול הנמוך והארומאטי, והשירה הרכה, החושנית והמפלרטטת.
 
אלא שהכי טוב עושה זאת דווקא אסף אמדורסקי, כאמור בשיר הנושא שהוא אדפטציה עברית של שמרית אור לשיר של טוטו קוטוניו האיטלקי (מעין ניסיון מוצלח לא פחות לחזור על "אני חוזר הביתה" של דורון מזר). אמנם המקור איטלקי, אבל אמדורסקי הפקיע אותו לטובת  ניחוח של שנסון צרפתי, אוורירי, קליל ומתוק, שיושב נפלא על הרגיסטרים של סיני. וביחד עם האקורדיון של אסף תלמודי וקולות הרקע של שרון רוטר הוא מציע צליל חם, הולם ומזמין שמזכיר נשכחות מאריק סיני הישן והטוב, זה שלא ניסה להיות מה שהוא לא היה צריך להיות (דהיינו, זמר רוק מחוספס).
 
לזכותו של סיני ייאמר, שבהכירו בעובדה שהוא אינו יוצר, הוא למד מהניסיון שצריך להיות נאמן לעצמו ולטעמו, ולא להיאבק להיות מה שהוא לא. זה הניסיון המוצלח ביותר שלו להתחדש ולהיות רלוונטי. באמצעות עשרה שירים נכונים (ו-39:16 דקות) שבחרו הוא ונויפלד, רובם ככולם על אהבה, זוגיות ויחסים, שמחזירים את האמונה בעצמו ולעצמו. אגב, יהיה מעניין לבדוק באיזו הפקה מוזיקלית הוא בוחר לביצוע החי של השירים, על הבמה. להערכתי דעבול יותר טוב בשבילו. אבל לך תדע.
 
והעברית? מועדת פה ושם, אבל לא בלתי ניתנת לתיקון. עיקר הביקורת מופנה לשורה הבלתי אפשרית של איתי פרל ב"אל תדאגי ילדונת": "כל מה שחסר לך, זה אותי". אין כזה בעברית. צריך להיות: "...זה אני". וחבל כי לפרל יש שורות נהדרות בשיר זה ("...כמו אלבום שאין בו תמונות/ כמו עיגול שחולם על פינות/ כמו ליצן שאין לו בדיחה") וגם ב"נובלס (הסיגריה האחרונה)" הגברי והרך שמתכתב בפזמון עם נה-נה-נה אופייני לשלמה ארצי ומתהדר בדימויים מקסימים ("...לעולם לא נוכל להיות שום דבר/ פרט לזוג צבוּטי לב, לגוּמי יין מר/ וברוס ספרינגסטין ברקע/ וצמד מילים משומש") שמצדיקים בהחלט את הצלחתו. אפרופו דימויים יפים, יש מהם גם ב"להתאהב" הטיפה מחוספס, חשוף ופגיע של מאיר גולדברג ("...תני ללב עוד הזדמנות להתאהב/ מתוך הגנה עצמית/ ...זה בא בקלות להתאהב/ זה להמיס את הבדידות") ללחן של בן אלקיים.
 
אריק סיני. הולך ובא (High Fidelity)


סאונד מועדונים לשיעור מולדת

מצד אחד, נראה לי שאפרים שמיר לא עשה בחוכמה כשהתפתה להרפתקה עם "גנבי הזמן", שהם צמד המפיקים אלי אברמוב (הקליק) וזיו גולנד (זיגו) שהיו מעורבים בהפקת "הכל זה לטובה" של דנה אינטרנשיונל. מה הוא צריך לשחזר ולמחזר להיטים גדולים שלו, גם אם זה בסאונד מועדונים עכשווי, אולי צעיר ומעודכן יותר. כיוצר, עם קבלות, ניתן היה לצפות ממנו לעשרה שירים חדשים, לא להסתפק רק באחד, למרות הזמן שעבר וקשיי המימון וההפקה שהתרבו. לקחת תשעה שירים מוכרים ולהפקירם להפקה מחודשת זה פתרון קל, קליל מדי.

אפרים-שמיר-וגנבי-הזמן.jpg
                            אפרים שמיר (יח"צ)
 
מצד שני, אי אפשר להתכחש לעובדה שזה נשמע לא רע, אפילו כייפי. קצת קשה לחשוב על אפרים שמיר, בגילו, נוכח עברו (ולא רק "כוורת", אלא גם בניסיונות "רציניים" יותר), כמוצר פופי, בהפקה שנשענת בעיקר על מכונות, מחשבים ואלקטרוניקה, ומעטים בה רגעי החום והאמת היצירתית, שחייבים להלום יותר את קולו הגבוה ואת שירתו הרגישה והמרגשת.
 
אבל הניעור , או שמא הטלטול, של השירים המוכרים, מניב כמה תוצאות מפתיעות ומוצלחות. כמו טוויסט גיטרות מעניין ב"רוקד לקול הבנות" או ב"ערב של יום בהיר"; או שימוש מושלם בvoice box ב"נכון את יפה"; כלי נשיפה מלהיבים ב"יעל ואני"; שיתוף פעולה עם הזמרת רינת בר כגימיק נהדר ב"אתה משגע אותי" הצוהל; ורוק'נרול סוחף ב"חבר בחברת עצמי" (שגם מאפשר לו תיקון היסטורי, באזכור בחוברת המלים שהשיר נכתב בהשראת "אני יושב בחברת עצמי" של זאב טנא).
 
כאמור, עשרה שירים (כולל הלהיטים "שיעור מולדת", "היא כל כך יפה" ו"הידעת את הדרך", וגם החדש "הכל עובר לבד" בהפקה מוזיקלית "קונסרבטיבית" יחסית) לאורך 37:17 דקות. אופתע מאוד אם תהיה לאלבום הפקה בימתית, וכך הוא נשאר בגדר יציאה ושעשוע, שאני לא מת עליהם. והשאלה, בשביל מה אפרים שמיר צריך היה את זה, עדיין פתוחה מבחינתי. לשאת חן בעיני דור צעיר? לעצור את הזמן עם "גנבי הזמן"?
 
והעברית? מהאיש שהמציא (באדיבותו של הפזמונאי עלי מוהר) את ההתחכמות "רוקד לקול הבנות", הייתי מוכן לגרוע מכל (או שמא "מקול"?). אבל להוציא מעידה-שתיים הוא מפתיע לטובה. ועם זאת, הגהות לטקסטים ולקרדיטים לא יזיקו.

אפרים שמיר וגנבי הזמן (עננה/ התו השמיני)



01/11/2011   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע