סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן נתנאלה בהופעה- כבר לא זמרת לאומית
 

 
 
דווקא בלב אזור המוסכים של תיאטרון תמונע השיקה נתנאלה את אלבומה החדש "נדודים"


אמון מחודש

במת ההופעות של תיאטרון תמונע רחוקה מלהיות זירה חגיגית. דומה שיותר מכל חלל אחר בקומפלקס שברחוב שונצינו, היא הכי מזכירה את שימושו הקודם של המקום כמוסך לטיפול ולתיקון כלי רכב. מפולש בסימטריה לא נכונה, נעדר הדר ותואר ורצפת הבטון החשופה ממשיכה לשדר קור תעשייתי. בקיצור, המקום האחרון שהייתי חושב עליו לאירוח מופע השקה חגיגי של אלבום חדש בכלל, של זמרת כמו נתנאלה בפרט.

מה לזמרת של אולמות קונצרטים, תחת גג הפח ובין הכתלים שאינם בולמים את רעשי הסביבה? אחת מהשתיים: או שלא נמצא אולם אחר במועד המסוים הזה (ואם כן, למה להתעקש עליו?), או שנשחק-נשכח המוניטין שלה, ובהסכמה-הסכנה לתנאי השוק העכשוויים פשוט אין לה ברירה אלא לגרד את דרכה מהתחלה.

קצת יותר מששים איש כיבדו בנוכחותם את מעמד ההשקה. ואם זה לא מעיד על פיחות במעמד, איני יודע מה הוא פיחות. וגם הנוכחים הרכיבו קהל לא צעיר, מן הסתם של שומרי אמונים וחסד נעורים, לא פנים צעירות, של אוהדים חדשים, שמן הסתם טרם נחשפו לאלבום החדש.

אבל כפי שכבר נאמר על מלאכת התיאטרון: אין תפקידים קטנים, יש שחקנים קטנים. כך גם אולמות קטנים ואפילו לא מתאימים, לא יכולים להחביא ולבטח לא לחבל ביכולת של אמן גדול. ונתנאלה כזו. אמנית גדולה. אני מניח שהיא הבליגה על הפגיעה בגאוותה לנוכח דלותו של האולם ובלעה את עלבונה למראה מתי המעט שישבו מולה, והעדיפה לדמיין את עצמה ניצבת על במה מפוארת באולם קונצרטים גדול. במקצוענות שאין דומה לה, במסירות ובמחויבות אין קץ, בגבורה ממש, היא השכיחה מהנוכחים שהיא מופיעה בכוך נידח בתל אביב. נתנה את כל כולה, וחזרה להיות לשעה קלה, הזמרת האמנותית והמשובחת שכולנו זוכרים וכולנו למדנו לאהוב.

נתנאלה-01.jpg נתנאלה (צילום: אילן בשור)

שמונה שירים, מחצית המופע, הוקדשו לשירי "נדודים", האלבום החדש, הראשון שלה מאז "לא דיברנו עוד על אהבה" מ-1994. כן, 17 שנים. שילוב נכון, פחות או יותר, בין נתנאלה החדשה, העכשווית, זו שמנסה למצוא מחדש מסילות ללבו של המאזין הישראלי, לבין אבני דרך, קלאסיקות ולהיטים ידועים שלה.

לכך נלוותה גם בחירה נכונה של השירים החדשים. כך למשל, נעדר - ולטעמי לגמרי לא במפתיע - מן המופע דווקא שיר הנושא, אותו כתבה בעקבות הרמן הסה, ובכך מנעה בתבונה מעצמה גלישה לעיסוק באפולוגטיקה שמאחרי האלבום, שבו היא מתארת, מסבירה ומנמקת, לעצמה ולנו, למה הסתלקה מכאן, למה נעדרה כה הרבה זמן, איך הגעגועים אכלו אותה ומדוע החליטה לחזור. את כל אלה תוכלו למצוא ובשפע בתקליט.

הם נזכרים במופע, שנפתח כמו האלבום בשיר "לחזור" ("קוראים לי לחזור/ אומרים יהיה פעם טוב/ האם כל מה שנאמר/ עלה כאין באוב?/ הן שם הקיץ לא נח") וגם בהמשך, יותר בשביל סיפור המסגרת והקונטקסט הנוכחי, שהרי אי אפשר בלעדיו, אך היא משתדלת בהופעה לזרום ולא להתעכב, לא לנבור בפצעים או בעצבים חשופים, אלא להמשיך מאותה נקודת זמן בה עזבה, מבלי להכות אל חטא (למרות שקשה לה), מבלי להתנצל. פשוט לבנות מחדש את האמון בינה לבין הקהל המקומי, עם הקול האיכותי ויוצא הדופן, השירה מופלאה והמדויקת, והשירים שהם תמונות ותחנות דרך בחייה של אשה וזמרת ישראלית.

למרבה הפליאה, השירים החדשים "יושבים" נכון יותר, טוב יותר ובטבעיות רבה יותר בהופעה. אולי מפני שהם מפוזרים, נמהלים בין המוכרים, ונעלם הריכוז הגבוה שלהם, המקשה בהאזנה לאלבום. ואפילו נדמה לי שחלק מהם, כמו "פנינה לצווארה", "העונה החמישית" או "עוד מעט אלך" ולבטח "אי הנצח - 'לא אשכח'", היא אפילו מבצעת טוב יותר ומרשים יותר מאשר באלבום. עד כדי כך.

מן הסתם זה נובע מכך שההרגשה בהופעה היא של אינטימיות, של המתקת סוד, למרות הגוון הרוקי והריתם-סקשן הפעלתני על הבמה (ניר ריינר בגיטרות, אדם בן עזרא בבס וטל כהן בתופים). ועל אף הגוון החשמלי משהו הוא נשמע לי יותר חם, תורם ומסייע, מהודק, תומך ומפרה את הדו-שיח שהיא מנהלת עם הליווי, מאשר בהפקה המוזיקלית של האלבום, שנשמעה לי - אפילו שהיא מקושטת ומנוקדת בתזמורי מיתרים לרוב וגם נשיפה- מתוכנתת באופייה, גם יותר מדי קרה במפתיע.
 
קצת מפתיע בהתחשב שהמוזיקאי שמאחורי ניסיון השיבה של נתנאלה הביתה, הוא גיא ויינגרטן המוכשר, מי שהפיק את אלבום שירי המשוררים "ונחיה" לאלי גורנשטיין והמופע בעקבותיו. ויינגרטן, שכנראה בחר - לפחות בשלב זה חייו -  לעשות פילינג לוותיקים ושכוחים, הוא גם המפיק המוזיקלי של "נדודים", והנגן היחיד שמשתתף הן באלבום והן במופע. באולפן נתנאלה נעזרה בשירותיהם של נגנים ידועי שם כאבי סינגולדה, יוראי אורון וז'אן פול זימבריס.

מיד אחרי "לחזור", חוזרת נתנאלה ל"ימים לבנים" של לאה גולדברג ושלמה יידוב, אותו היא מגדירה כשיר שאיתו פתחה את הקריירה שלה. ביצוע אקוסטי-כמעט, אחד הבודדים במופע אותו היא שרה ללא ליווי עצמי בגיטרה, בנימה של הדרן. ואחרי "מה יהיה הסוף", גם הוא מהאלבום ("וכאן אני מתעטפת בקור האנושי/ שממנו ברחתי כל ימיי/ אולי לדרך שבחרתי/ אין סוף או התחלה/ אבל בכל זאת/ יש בי עדיין תקווה"), היא חוזרת ל"לא דיברנו עוד על אהבה", של אהוד מנור ומתי כספי, טוען לכתר שיר האהבה "הזקן" ביותר בספר השירה הישראלי.

"עוד מעט אלך" הוא אולי האני מאמין הנוכחי שלה ("עוד מעט אלך/ לדרכי אצא/ על גבי תרמיל חיי/ ומצפן הלב מוצא/ את דרכי מנגד/ במרחב הטוב/ יש מלחים שלא אשכח/ המלים שלא אכתוב"), שמכיוון שלא היה מוכן להופעה, בוצע בהזדהות ובעוצמת רגשות רק בליווי פסנתר (ויינגרטן) והגיטרה שלה. העוצמה הרגשית נמשכה גם ב"שלכת אבי", שכתבה והקדישה לאביה ב"על גן עדן חלוני", כשרוחו של מתי כספי מנשבת מעל העיבוד הכמעט-פּאנקי ונגינת הפסנתר.

גם "פנינה לצווארה" הוא שיר אישי-אישי, אמנם בגוף שלישי, אך אי אפשר להחמיץ את הכוונה במלים "הכל מספרים עליה/ חולמת על אהבה/ תחיה, אך לא בלעדיה/ תמיד תישאר איתה". נתנאלה הארדקור, גם בהפקה המוזיקלית הנהדרת. ואחריו "בן" גם הוא של מנור וכספי, שיר ילדוּת נצחי.

"העונה החמישית" הוא תיאור לא-אפוקליפטי של עולם נגוע ומזוהם ("האדמה מורעלת/ וגם האוויר אוזל/ עוד מעט כולם יעופו/ עד לעזאזל/ השמש מתקרבת, וקרניה מנגחות/ אל תיקחו ממני את עיניי המתייפחות"), המעשה הירוק שלה למען איכות הסביבה. האנרגיה רוק'נרולית למהדרין, והפתיחה הקולית, עם עיוות בלתי מוכר של מנעד גבוה, קייט בושי כזה, שחוזר על עצמו בהמשך וגם באלבום, מעיד שנתנאלה ממציאה את עצמה מחדש, ומוסיפה צלילים גבוהים מפתיעים לגוונים הנמוכים והמוכרים שלה.

גם "לפעמים" החדש הוא שיר אהבה "זקן", על קמילה והתפכחות, אותו היא מחברת ל"הייה לי חבר הייה לי אח", המנון האובדן והשכול (יורם טהר לב ויאיר רוזנבלום) המזוהה כל כך איתה. וגם לווידוי חריג על השנה ההיא, 1976, בה פרעה את הסדר ואת המסלול שהותווה לה, ובחרה לנסוע מעבר לים כדי לחפש את עצמה ולא חזרה, לצערה, אלא רק לפני כשנתיים. השיר מקבל משמעות חדשה ונוספת, של קינה אישית.

ב"כתם אדום", שיר אהבה למנגינה שכתבה ("כתם אדום שט לקראתי/ יפתי צנחה אי שם מרחוק/ אין מאין, מאין/ כמהה לנסות יין נשיקות על בשרי/ שפתיה כה מתוקות/ כי מיין, מיין") הצהובונים ניסו למצוא רמז לאהבת נשים חבויה, אותה הודפת נתנאלה בחיוך ובצליל אתני.

היא נועלת את המופע עם קלאסיקות אישיות כ"שיר היונה" (שמרית אור ומתי כספי; עם נינוחות ג'אזית בפתיחה), "עוד יבוא היום" (מנור וכספי; גרובי כתמיד) ו"ספינת הזיכרונות", אולי היצירה הכי ישראלית-שורשית-אתנית שלה, ולא בכדי היא נשמרת לסוף ההופעה.

הדרנה הנוכחי הוא "אי הנצח", שנועל גם את האלבום, וכיוון שהוא מופיע בחוברת המלים בכתב ידה , כנראה הוא השיר החשוב לה ביותר באלבום. "אשוב לכאן מהר/ כי לא אמצא מקום יותר בטוח/ הן לפעמים נדמה/ ושרק הלב מקום סמוך אוהב", ובמלים אחרות: בגוף היא יכולה להיות בכל מקום, בלב ובנפש היא כל הזמן כאן. לבד, מלווה עצמה בגיטרה, הוא נשמע כמו שיר ערש, לעצמה, למסעה. אם תתעקשו על הדרן נוסף, היא תחזור על "ספינת הזיכרונות".

נתנאלה-02.jpg נתנאלה (יח"צ)

איכות בלתי מסויגת

מחוץ למופע נשארו כאמור ארבעה שירים חדשים, תריסר שמשלים 54:55 דקות. לא להיטי רדיו, לא פזמונים קלים, בעיקר מפני שנתנאלה לא נתנה לעצמה אף פעם הנחות ולא עשתה לה הקלות וקיצורי דרך. כך גם ב"נדודים", אלבום די מבאס בהיותו עמוס ביותר מדי שירים של התנצלות והסבר, כמיהה וגעגוע, ורצון לסגור את הפינה (כמו "בין קמטי הזמן" ושיר הנושא), אלה שירים אישיים מאוד, מתקשים - כשהם באסופה אחת כמו באלבום - לגעת בנו ובישראליות המשותפת לנו, כפי שנגעו שיריה של נתנאלה לאורך השנים, גם האישיים שבהם.

ואפשר להגיד אחרת: בשיריה היום היא אישית ופרטית יותר, כאמא וכאשה, וכבר לא זמרת לאומית ששייכת לכלל כבעבר. ככזאת, היא לא מספיק מאתגרת ומסקרנת באלבום, כי קצה נפשנו בסיפור האהבה השוודי שלה, וגם ימי החסד שניתנו לאחר שובה לארץ כבר נגמרו. הם לא יכולים לפרנס ולתחזק קריירה, במיוחד כשמרובים בהם  דימויי טבע ונוף, חילופי עונות, אור וחושך, שמיים ורוחות, ים ומדבר, עננים וכוכבים, זמן וזיכרונות.

כל אלה מתאימים לפרק זמן קצר, להרף עין, לא לנצח. מה שמגביר את הגעגוע לנתנאלה שחוברת שוב לכותבים מיומנים, אפילו לשירי משוררים. וגיא ויינגרטן שלצדה כבר הוכיח יכולת נאה בשידוך שכזה.

לסיכום: לא פשוט לשמוע מופע שמחציתו שירים חדשים ללא היכרות מוקדמת עימם, באלבום. אולם באופן פרדוכסלי, אני ממליץ על ההופעה לפני האלבום. היא יותר "קלה", פחות מעיקה ובעיקר -  משקפת את נתנאלה נכון לעכשיו. זמרת שחזרה הביתה ורוצה לפתוח דף חדש, אם לא להמשיך מהמקום בו נפרדה. ואולי לא צריך תירוצים והנמקות בדיעבד. כי נתנאלה היא קול גדול, זמרת מעולה ומבצעת נהדרת, שבמוּד הנכון פשוט תענוג לזרום איתה, ולהתמכר לאיכות הבלתי מסויגת שלה.

והעברית? גם השנים הרבות בשוודיה לא פגעו כהוא זה בשפתה וביכולת ההבעה שלה. הלוואי על כולן וכולם.


נתנאלה. נדודים ( high fidelity )

נתנאלה. מופע השקה לנדודים. תיאטרון תמונע תל אביב. חמישי 29 דצמבר 2011


למועדי מופעים >

01/01/2012   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע