סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן שלומי שבן בקיסריה: הקהל בכף ידו
 

 
 
עמוס אורן נסע עם ג'וניור לראות את שבן והתזמורת הפילהרמונית בקיסריה, וחזר מכור


ההפתעה היתה בהסכמה חסרת המיקוח של ג'וניור להצטרף. בלי לתהות, בלי להקשות, בלי לשאול. ממש כך, בהחלטה של רגע הודיע שהוא קופץ למים. בכל זאת, פעם ראשונה שלו בקיסריה. רק בדרך שאל מה בדיוק מצפה לנו, שכן את שלומי שבן הוא לא מכיר לעומק. אז למה הסכמת? "בשביל הפילהרמונית. יש לי רקע קלאסי", השיב. וזה חידוש משפחתי.

בעצם לא הייתי צריך להיות מופתע. הרי אני השקעתי בחינוך המוזיקלי שלו. חליל בבית-הספר היסודי, שיעורי חצוצרה בקונסרבטוריון על סף המעבר לחטיבת הביניים, אפילו ברכישת כינור – גחמת נעורים מאוחרת יותר – בפתח הלימודים בתיכון. בין לבין גלש לגיטרות, אקוסטית וחשמליות, בעיקר באינטרנט. אוטודידקט. התאהב בהבי-מטאל. ועדיין, אם יש בין שנינו מישהו שיודע לזהות את "פר גינט", או לעמוד על ההבדלים בין באך לבטהובן, זה ג'וניור, לא הסניור. תיקון משפחתי.

הבלחות ראשונות של אנדרסטייטמנט


האמפי מצא חן בעיניו ממבט ראשון. הפליא אותו בגודל, בעוצמת הבנייה, בתפוסת הקהל, גם באינטימיות ובסיכוי לאקוסטיקה. רק צריך הייתי לתקן ולהסביר את ההבדל בין אמפיתיאטרון לתיאטרון. זה אנחנו שקוראים לכל דבר פתוח אמפי, כאילו שהרומים בנו תיאטראות עם גגות.

עד הקונצ'רטו לפסנתר של ראוול, אתנחתא מעמיקה ומהורהרת של אשכבה, משאלת המוות וצוואת ההלוויה של שלומי שבן (מאוחר ככל האפשר, אחרי חיים של 120 שנה), ג'וניור לא מצא את עצמו. עסק בהתאמות מן הסתם.

שלומי-שבן-04-דניאל-כתרי.jpg
שלומי שבן (צילום: דניאל כיתרי)


למושב האבן הנוקשה, לתזמורת הפילהרמונית בניצוחו הנערי והטמפרמנטי של אילן וולקוב, לשירתה של מקהלת העפרוני הבוגרת ובעיקר להיכרות עם השירים של שבן, שרובם (חמישה מבין שבעה קטעים ראשונים בקונצרט) לא היו שלו: "נסיעה קצרה במכונית מהירה" של הקומפוזיטור האמריקאי בן-זמננו ג'ון אדאמס – פתיחה של התזמורת מלאת טמפו ואדרנלין כקפיץ מתוח וטעון ואות לבאות; גרסאות שבניות ל"מותק את אצלי בראש" של בוב דילן (פתיחה רומנטית רכה), "החיים שלי טובים" של רנדי ניומן (עם הבלחות ראשונות של אנדרסטייטמנט וסטנד-אפ), "קחי עוד ואלס" של ליאונרד כהן (כטיול לאירופה הקלאסית) ו"ככה סתם" של ע' הלל וס' ארגוב (בשעשוע מוזיקלי שמפרק לגורמים, ולא בראשונה, את הלהיט של "התרנגולים"); ורק "עמוק" ו"כולם אומרים" מאלבום הבכורה שלו (2000), כדוגמאות למתווה הקריירה שלו.

   


ברווזי גומי צפצפניים

ככה זה שבן בפעם ראשונה. צריכים להתרגל. גם לרצינות התהומית והמלומדת שלו כנגן פסנתר שהחמיץ מבחירה קריירה בינלאומית, גם לשובבות ולרוח השטות שלו כפרפורמר שמתעלס עם הפסנתר בלהט ובתשוקה, בפיתוי ובאסרטיביות כאילו הבמה היתה חדר מיטות. גם למילוליות העודפת שלו, ולבטח לפרשנות המוזיקלית המרתקת שלו.

וזה לא דבר של מה בכך להסתגל לפסנתרן בלבן, מכף רגל ועד ראש כחתן מתחת לחופתו, מכופף תזמורת פילהרמונית לרצונות ולקצב שלו. מצד אחד תזמורים מדוקדקים, מרהיבים ומרחיבי דעת, מחברים בין רוק אישי לקלאסיקה עלית, כתובים בידענות ומבוצעים במיומנות, מצד שני, גוף ענק, של עשרות נגנים, כרוי וקשוב לסימנים, תנודות וגחמות של אדם אחד, והוא לא המנצח. כלומר כן, אבל כזה שמנהל את הפאנפייר מאחורי הפסנתר.

דומני שהחצוצרה של אבישי כהן ב"גור חתולים" (אחד משש יצירות מ"עיר", 2007, ששבן כלל בקונצרט) עשתה את ההבדל; האינטרו הג'אזי שפרע את הסדר ותיזז את ההתרחשות בצלילי אוואנגרד, ועימו הפעלול הוויזואלי המשובב של קשתות כלי המיתר מוארות בלֶדים של ירוק ולבן. טריק ויזואלי אחד מיני רבים, ובהם ברווזי גומי צפצפניים שהתזמורת השליכה לקהל, דימויי וידיאו-ארט ססגוניים ומגוונים או אינספור מצלמות שתיעדו את הקורות, אחת מהן מגובה הקלידים, טכנולוגיה ששבן כבר השתמש בה בעבר.

שלומי-שבן-02-דניאל-כתרי.jpg
שלומי שבן (צילום: דניאל כיתרי)


וגם הניסיון ועימו ההצלחה לשאוב את הקהל להשתתפות במעשה המוזיקלי עם שירת "שה לה-לה לה" ב"אני שוקעת, תפוז אותי" (גם הוא מ"עיר"), כששבן עוזב את הפסנתר לטובת גיטרה קלאסית, כשברקע וי.ג'יי אנדי וורהולי. או האפוקליפסה האורבנית של "האזרח ה-1" (גם הוא מ"עיר"), עם אריק כהן בבוזוקי.

סחיבה מהג'וינט הפילהרמוני

את "שרמוטה פוריטנית" ביצע שבן לבד. שלח את התזמורת לעשן את "הג'וינט הפילהרמוני" שלה. ההומור העצמי וגם המשותף, על חשבון שותפתו הבכירה, נכח לכל אורך הקונצרט. ב"החיים שלי טובים" ניהל עימה דיאלוג מבודח ("רוצים שינוי!?") והתלוצץ על המנצח זובין מהטה (כולל קטע וידיאו משותף של שניהם, מפאזה קודמת שלו), וב"מגדל הפזמון", הדרן אחד מהסוף, איתגר את התזמורת בנגינת רוקאבילי על מקלדת קסיו, התמודדות שהסתיימה בגג חזותי שבו נגני הפילהרמונית עזבו בהדרגה את הבמה, השאירו אותו לבד, ורק אבישי כהן חש לעזרתו. שבן גמל לו בנטישתו לחסדי הקהל האוהב והעיקש, שממש סירב להפסיד רגע.

ואולי מה שהצית את דמיונו של ג'וניור היה הביצוע מדליק-מלהיב, מלא חיוניות והברקות ל"שגר פגר" של ימי ויסלר מלהקת הבילויים החתרנית. ולבטח מלאכת ההרכבה וההלחנה המשעשעת של פתגמים משובשים ב"הצעה לשיר ערש חדש", שגם אותו כבר פגשנו במופעים קודמים ("מגדל הפעמון"?), אך לא עם מקהלת העפרוני הצעירה. שילוב מנצח.

את הקונצרט השלימו יצירה "תעשייתית" של שוסטקוביץ', שכמו שימשה פסקול לסרט אילם, וכמובן "(אל תדברי על) אריק" (מהראשון) כתמהיל פאלצטי-גוספלי-קלאסי ו"עברנו לצפון" (מהשני) עם שיתוף הקהל בשירת קאנון. את החותמת, שעה וארבעים וחמש דקות מהפתיחה (איך שהזמן רץ) נתן "פעם שירים", גם הוא מהשני.

  


"מעולם לא ראיתי כל-כך הרבה אשכנזים מחויכים"


המפגש הראשון של ג'וניור עם שלומי שבן עבר בהצלחה. נהניתי, פסק בלי שהופעל עליו לחץ. סיפתח נאה ומבטיח לרומן יציב שיאריך ימים כנראה. אבא שלו, שכבר צבר לא מעט קילומטראז' שבני, התרגש פחות הפעם.

אמנם שבן הוא הפסנתרן הכי מרשים בין אמני הרוק הישראלי, אפילו יותר משלמה גרוניך, מאותם פס ייצור, דיסציפלינה ודוקטרינה. איש שממנו אנחנו מוכנים לקנות הכל. לא רק דיסקים ומופעים מכל סוג, גוון וז'אנר, אפילו מכונית משומשת. אבל ההרגשה היתה של דז'ה וו. שכבר שמענו את החומרים האלה (מלבד הקטעים הקלאסיים המובהקים), רק עטפו אותם באריזה אחרת, מרשרשת ומרשימה יותר.

שלומי-שבן-01-דניאל-כתרי.jpg
שלומי שבן (צילום: דניאל כיתרי)

נכון ששבן כמעט לא התבטל בפני אתר ההופעה, לא הפליג בהתרגשותו מן המעמד והפגין פאסון כנדרש מהמורשת ומהייצוג המוזיקליים, אבל היא ניכרה בו, גם בנסיונות ההתלוצצות שלו עם הקהל ("קוראי 'הארץ'", "מעולם לא ראיתי כל-כך הרבה אשכנזים מחויכים", כהסתלבטות על קיסריה הים-תיכונית). נכון שתזמורת גדולה אינה זרה לו, ויותר מכך, היא חיבור נכון עבורו, ונכון שאצלו כמעט לא משנה איפה הוא מופיע, לא חשוב גודל האולם וריחוקו מן הצופים, הקהל תמיד מונח בכף ידו.

אלא שהפעם נדמה שהביטחון העצמי והניסיון הבימתי לא הספיקו. הוא חייב יותר שעות קיסריה. זה לא אולם קונצרטים רגיל, במיוחד לא עבור הפילהרמונית, ובמוזיקה רצינית כמו במוזיקה רצינית: קשה באימונים, קל בקונצרטים. אני משוכנע שהופעה נוספת שלו שם תהיה הרבה יותר מוצלחת. עוד ערב אחד ביחד הוא רעיון לגמרי לא רע.


שלומי שבן והתזמורת הפילהרמונית, "ערב אחד ביחד", התיאטרון הרומי, קיסריה. שני, 25 ביוני 2012.


למועדי מופעים >

27/06/2012   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע