סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן אלבום והופעה: מארינה מקסימליאן
 

 
 
ההחלטה להתמקד בשירה פרונטלית, כלומר לעזוב את הפסנתר לטובת מיקרופון בחזית, עדיין לא שלמה. לכאורה היא הולמת את האופי הקצבי של השירים החדשים בהפקתו של מאירי, למעשה מקהה באמירה המוזיקלית של מקסימיליאן כאמנית טוטלית, נגנית פסנתר שגם שרה. אולי זה שלב בהתפתחות ובהתפרשות שלה, אבל מאחורי הקלידים - כשהיא אוחזת ברסן הנגינה - הפרשנות שלה יותר מרתקת ומסעירה, גם במופע זה. וכנראה שהשירים החדשים אינם צריכים לטיפול המיוחד הזה"
הזמרת המרתקת ביותר בסביבה במופע לא מספיק מהודק ומנומק בעקבות אלבום הבכורה


מקסימום זמרת

היא ללא ספק הזמרת המסקרנת ביותר בישראל, לבטח אחת המרתקות ביותר בסביבה ואולי המוכשרת שבכולן. מארינה מקסימיליאן. תופעת טבע אנושית. אמנית מרהיבה. יכולת קולית ורסטילית ואינסופית, מיומנויות אילתור מושחזת ופרשנות מפתיעה, כריזמה בימתית שאי אפשר לעמוד בפניה. מקסימום זמרת באריזה מקסימה. מ.מ. שלנו.

ולא בכדי. היא קורצה מהחומר שממנו נעשים כוכבים. היא שווה תפוצה בינלאומית וראויה להיות אחת הגדולות בעולם בזמננו. ואם החלום הרטוב שלה, שלי במטותא, שלנו, יתממש, כל רגע שהיא עדיין איתנו הוא רגע של חסד ובונוס שאם לא ננצל כרגע, אנו עלולים להצטער עליו כל שארית חיינו. אני נסחף? בהחלט כן. אני מת עליה.

אבל אני לא משתגע על המופע החדש שלה, שבא בעקבות Step into My World, אלבום הבכורה המושהה שלה. עם האלבום אין לי בעיה. תשעה שירים באנגלית שאת כולם (להוציא אחד, קאנון רוסי, מחווה מרגשת לשורשיה) כתבה, אחד (טנגו) בעזרתו של המפיק המוזיקלי עופר מאירי בלחן, אחד בהשתתפותה של יעל ביאגון-ציטרון במלים. 35:01 דקות של חוצלארץ.

מאשימים, גם אני, את מאירי (מנהיג מטרופולין) שהמוזיקה שלו לפרקים לא מרגשת. יותר מדי טכנית, כמו נועדה להרשים בשליטתו בקלידים ובאלקטרוניקה, פחות נוגעת בנשמה. ויש מאבק מרתק בין מצעי הקלידים ואמצעי התכנות והמחשבים שלו, המאוד מחושבים, לבין השירה מרובת ההשפעות וההשראות של מקסימליאן והרוח הפרשנית החופשית שהיא מייצגת. בסופו של דבר דומני שהיא מנצחת.

התמהיל של קלאסיקה וג'אז, אר.אנ.בי. וניו אייג', מבע סימפוני ומצלול אלקטרוני, soul ומקצבי ריקוד לא רק מיטיב להגדיר אותה כעת ובכלל, אלא היא גם חיה בו נהדר. במיוחד בווליום גבוה, אז התענוג כפול. בווירטואזיות (Dream Drill, למשל) ובאיכויות הקוליות המגוונות והנהדרות שלה (מקלאסיקניות הג'אז האלמותיות, דרך זמרות כאלקי ברוקס, קייט בוש או דני קליין, ועד איימי ווינהאוס, לנה דל ריי או אדל), היא בהחלט מועמדת לחברות במועדון הגדולות ביותר. וגם על האכזבה הלא מעטה, על שבחרה על להשיק את עצמה באנגלית, היא מפצה ביכולתה המרהיבה.

מעט שיאים וריגושים

אולם, כאמור, המופע בעייתי לי. לא שחסר בו משהו מן המרכיבים שהשתדלתי למנות לעיל. הם נמצאים כולם, אפילו בשפע, בתוקף וברמת שכנוע מרבית. כי אם מחמת פריכותו, היותו מפורר וחסר הידוק, וגם לא מאורגן ומנומק, לפחות לא כמו מופעיה הקודמים עד כה, שייצגו פרויקטים מאוד מובחנים שהגיונם הפנימי זהר.

ההחלטה להתמקד בשירה פרונטלית, כלומר לעזוב את הפסנתר לטובת מיקרופון בחזית, עדיין לא שלמה. לכאורה היא הולמת את האופי הקצבי של השירים החדשים בהפקתו של מאירי, למעשה מקהה באמירה המוזיקלית של מקסימיליאן כאמנית טוטלית, נגנית פסנתר שגם שרה. אולי זה שלב בהתפתחות ובהתפרשות שלה, אבל מאחורי הקלידים  - כשהיא אוחזת ברסן הנגינה - הפרשנות שלה יותר מרתקת ומסעירה, גם במופע זה. וכנראה שהשירים החדשים אינם צריכים לטיפול המיוחד הזה.

   

וישנה גם ההתמסרות שלה לתנועה, למחול ולפיזוז, להנפת הזרועות ולפיתול אגן הירכיים כמו היתה רקדנית עמוד. לא משוכנע שהיא צריכה את זה, למרות שהיא נראית נהדר בגזרתה הדקיקה הנוכחית, נתונה במכנסונים זהובים והדוקים שחושפים רגליים מרהיבות. וגם נראית כמי שנהנית מכל רגע על הבמה.

כשכוכבת בינלאומית (ובהחלט אפשר לדמיין אותה ככזאת עם היכולות הקוליות והמידות הטרומיות) מדברת בעברית בין השירים זה מאוד מחניף לאגו אבל גם הורג את הקסם. נוצר דיסוננס שהאוזן מתקשה להתגבר עליו. במיוחד ברמה הגבוהה שלה ובהתחשב בכך שרק ארבעה שירים מתוך 18 הם בעברית.

לא התלהבתי גם מהעובדה שמקסימליאן מדברת יותר מדי בין השירים. מסבירה אותם יותר מדי. סביר להניח שקהל מגיע להופעה עם חומרים חדשים אחרי שלמד להכיר אותם. שהרי, האלבום בחוץ כבר כמה שבועות טובים. וגם אם לא עשה זאת, צריך לפרגן לו כאילו הגיע מוכן.

מקסימיליאן כבר הרגילה בעבר את הקהל שלה בהתמודדות עם איכות ותרבות. וגם עתה, כשהיא נשענת סוף סוף על אלבום שלה, היא לא צריכה להתנצל ולהסביר, אלא להרפות  ולתת  לשירים ולטמפו של המופע לרוץ ולדבר בעד עצמם. ולבנות אגב כך שיאים של ריגושים, מה שקורה מעט מאוד.

המעברים האלה הם נפילות כואבות ברצף. קוטעות את ההופעה שלא לצורך. מבזבזות ומעכבות את המומנטום. יתרה מזו, גם קטעי הקישור בעייתיים. לא רק שחלקם הגדול מיותר ואינו נחוץ, הנותרים מאולתרים, לא כתובים, מפוזרים וחסרי פואנטה. נהגים כדי להסדיר את הנשימה ולהרוויח זמן. שלא לדבר על הסמול-טוק והדיאלוגים החנפים עם שני אורחיה, ירמי קפלן ודנה אינטרנשיונל.

רק ההערה של האחרונה, לפיה עדיין לא פגשה זמרת ישראלית שגרמה לה להרגיש מכוערת, היתה פאנץ' מוצלח, מושלם בעיתויו, שהותיר את כוכבת הערב פעורת פה וחסרת מענה.

השירים החדשים עובדים פחות טוב על הבמה

השירים החדשים, שבעה מתוך התשעה שבאלבום החדש, מרוכזים בחלקה הראשון של ההופעה. משום מה בחוץ נשארו הבלדה המרהיבה I Know ואותו "קידוח חלומי" וירטואוזי, אבל כפיצוי היא מזמנת כמה הפתעות. כך למשל, אחרי Silence והלהיט Two Pigs, היא משלבת את Sun is Shining של בוב מארלי, שאותו היא מעקרת חלוטין מהרגאיי הפועם שבו.

אחרי Tango הרקיד בגוון דפש מודי, היא חוזרת לניסינותיה להקליט בעברית, עם שני שירים בלבד - "עמוק בטל" (מלים: לאה גולדברג) כקאנון עם הקהל (כולל בית ברוסית שכתבה עמה, אלה) ו"אני הולכת", שיר הפרידה הפמיניסטי, סוג  של שאנסון רוסי בהגשה תיאטרלית מהנה.

   

החיבור לRussian Cannon נשמע טבעי. היא מתחילה את שיר העם הרוסי בקול נמוך וחם, עולה בית השני באוקטבה, כשהוא הופך לקאנון עם קולה המוקלט של אמה, ומסיימת אותו גבוה עוד יותר, כמו היתה זמרת סינית. שיר זה הוא אחד משיאי המופע ולבטח השיר החדש (והוא לא כזה) שמתקבל הכי טוב.

ההרגשה היא שהשירים החדשים, המקוריים, עובדים פחות טוב על הבמה, מאשר הגרסאות שלה ללהיטים ולשירים מוכרים. הם לא על אותה רמה של חירות פרשנית, אולי מפני שהם שלה, אולי מפני שאין בהם בשר, אולי מפני שהם חסרים פרספקטיבה וריחוק בזמן.

ב-I Trust This Man, גם הוא מהאלבום, היא נשמעת כאחת מההשראות הג'אזיות הגדולות שלה, לא פחות טובה ומרשימה מהן. אליו מתחבר The End of the World של סקיטר דייויס, שהבחירה בו מפתיעה פחות מהפרשנות לו. צליל הסטיל מעוות ועמום במתכוון, מותאם לסאונד הקאנטרי של שנות החמישים, והשירה שלה במפתיע אדישה משהו, לא מעורבת, אפילו נאמבית, נשארת כהומאז'.

מרינה-מקסימיליאן-צילום-אלעד.jpg
מרינה מקסימיליאן (צילום: אלעד
רפאלי)


דנה אינטרנשיונל בלי פרשנות

אחרי Hurricane היא מזמינה את ירמי קפלן. לא לפני שתדאג לרדת מנעלי העקב הגבוהות שלה כדי להשתוות לגובהו. אתו היא שרה את "כמה את צודקת" שלו, בהעמדה צפויה ואירוטית למחצה, וגם את Maurin, שנועל את האלבום (וגם את חלקו במופע). היא שרה עליו וחלקה בו ג'אזי בעליל.

קפלן יחזיק מעמד על הבמה עוד שלושה שירים: תחילה כנגן כלי הקשה בגרסתה המרשימה ל-Yellow של קולדפליי; אחר כך כסטטיסט בשיתוף הפעולה בינה לבין דנה אינטרנשיונל ב"לוקה", ולבסוף כמתופף ב"צ'ינקה-מילה" של דנה (ובבונוס הקצרצר והמשותף של "ישנן בנות"). נדמה שהאירוח של אינטרנשיונל היה הפעם היחידה בהופעה שבה מקסימילאן לא הפעילה את מדיית הפרשנות, ונשמעה כמחקה את גישתה של מי שהעריצה לפני 15 שנים.

נגני ההרכב שלה - יונתן אלבלק בגיטרה, אביב כהן בתופים ויוני כהן שהחליף אל הבאסיסט הקבוע גלעד אברו - חזרו לעמדותיהם אחרי התפנות הדיווה. להפגין את יכולתם הג'אזית בראשון משלושת ההדרנים. "לא ידעתי שתלכי ממני" של אהוד מנור ומתי כספי כבלוז ג'אזי ומארינה מסגלת לעצמה קול צרוד ועמוק כשל בעלת אוב.

לשני האחרונים מקסימיליאן נשארה לבד על הבמה. עם מצילה שקשרה לרגלה השמאלית היא שרה מאחורי מקלדת הרולנד את  I Put A Spell on You (במקור של סקרימינג ג'יי הוקינס) - רית'ם'נבלוז תלת-פאזי - שהחל בשירה עמוקה ובשרנית, בשיניים חשוקות ובאנרגיה אצורה, התחלף לטון מתקתק, והסתיים ברקיעות רגל (ומצילה) רבות משמעות. פרשנות רבת הוד.

   

התשואות החזירו אותה להדרן מנצח ולא מתוכנן - Video Game של לנה דל ריי, שאותו נתנה עם קול הלב והנשמה, בגרון חנוק מדמעה ובהכרת תודה.

סיום נהדר להופעה של זמרת עם פוטנציאל עצום אך עם לא מעט סימני שאלה.

מארינה מקסימיליאן בהופעה. היכל התרבות ראשון לציון.שבת, 21 בספטמבר 2013
מארינה מקסימיליאן. Step into My World . (טדי/אן.אם.סי.יונייטד)


למועדי מופעים >

22/09/2013   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע