סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן גידי גוב - חד פעמי
 

 
 
למרות הסיום, שהיה שייך למופע אחר, זה היה ניסיון מוצלח למדי מצדו של גוב לשמור על סבר פנים רציני יחסית, מה שפחות להשתטות, ולהגיש מופע, שבשל שונותו ואיכויותיו אולי היה הכי קרוב לקונצרט. ובכלל לא משנה אם המופע החד פעמי של 'אם היינו' יהפוך לסיבוב (כפי שראוי לאלבום ולגוב). חשוב יותר שהוא מחזיר את האמונה במחויבות ובאכפתיות של אמנים כלפי האמנות שלהם."
הנער הנצחי לוקח פסק זמן מהמופע המצליח שלו, "שלל שיריו", ומגלה אומץ והשראה מול הקהל


אני לא יודע איך אתם, אבל כשאני שומע אלבום חדש אני מוצא את עצמי תוהה למי מהשירים אין עתיד. שהסיכוי לשמוע אותו הוא רק במערכת הביתית. לחילופין אני משתדל, בכוחותיי הדלים, לסמן ולקדם את אלה שראויים בעיניי להזדמנות רדיופונית או בימתית, מעבר לשירים שיצאו רשמית כתקליטי-שדרים.

פעם, כשפורמט הוויניל אפשר שמונה שירים בלבד, ארבעה בכל צד, נדמה שיותר שירים הגיעו לבמה. היום, כשבדיסק (שלא לדבר על פורמטים דיגיטליים, לא פיזיים) ניתן לכלול 16 ויותר שירים, ברור שחלק לא מבוטל מהם נועד לשמש כ"סמול טוק" בין האמן לאוהדיו הנאמנים. והתהייה, אם כן, היא מדוע בכלל זמרים ממשיכים להקליט אלבומים?

אולי כי "לא נעים" להם למכור מעט שירים במחיר מלא, במיוחד בעידן צרכני דעתני. אולם אני מעדיף לחשוב שנוסף על השאיפה הטבעית להזין את הקריירה שלהם ביצירות חדשות ולשמור על סקרנות הקהל בדרך לבמה ולהופעות, אמנים רוצים להגיד משהו על החיים שלהם ושל סביבתם. מעבר לכך, אני רוצה להאמין, יש לכל אמן רצון ותשוקה להטביע חותם - ליצור אמנות כדמותו, כצלמו וכאמונתו, שתישאר אחריו.

ועדיין מטריד שאמנים, גם הידועים שבהם, מקליטים עשרה-תריסר שירים חדשים באלבום, ולאחר שהוא יוצא לאור הם "מתכחשים" למחציתם וליותר מכך. ואפילו לא עושים את המעט, לכלול אותם ברפרטואר ההופעות שלהם. 
 

גידי-גוב-צילום-יובל-אראל-2.jpg
גידי גוב (צילום: יובל אראל)


מתייצב מאחורי הפסיפס האמנותי שלו
 
משום כך משמח לראות ולשמוע אמן דווקא במעמדו של גידי גוב, שמודע למסירות ולמחויבות של אמנותו, ומתייצב מאחוריה - גם אם זה במרחק הזמן וגם אם זה למופע חד פעמי, להגן עליה ועל מנת להגיד שהוא גאה במה שעשה ב"אם היינו", אלבומו האחרון שראה אור לפני שנה. וגם אם הרדיו לא אהב או לא פרגן מספיק, זה עדיין שלו, פיסה מחייו, חלק מהפסיפס האמנותי שלו, והוא אינו מוכן לוותר עליו ועל השמעתו הפומבית.

וזה מה שכתבתי כאן על "אם היינו" לפני שנה: "גם אצל גוב המתנה של עשר שנים מסתיימת באלבום ראוי ונכון לעכשיו. הזמן נותן בו סימנים אבל גוב לא מסתתר מאחורי הפקה שתטשטש או תייפה את הפגמים. להיפך, הוא ניצב חשוף, עם הפקה מוזיקלית צנומה יחסית (של ערן ויץ ויובל שפריר, גיטריסט ומתופף) ושר - בעיקר בלדות שמותאמות למידותיו הנוכחיות. ואין כמו "אדם מביא" (מירון איזקסון ויוני רכטר) לשמש כשיר מפתח לאלבום (גם אם לא יהפוך ללהיט או ייכנס להופעה) לצלילי הגיטרה הדעתנית של יניב דדון: "אדם מביא על עצמו/ את המקום אליו שלח עיניו/ לולא נשא לשם עיניו/ היה המקום נשאר בשלו/ והאיש היה נוח בתוכו".

"באמצע העשור השביעי לחייו, גוב מפויס ונינוח, פחות נוירוטי (אם כי יש יציאות), עם 12 שירים על 48:23 דקות, מספק תובנות על אדם ומקום, הגיגים על הקיום ועל הארץ הזאת, שחיברו כותבים מגוונים: "ארץ תכלת לבנה" (של איתי פרל) – קאנטרי פולק, גם אישי, גם חברתי, גם פוליטי; האמירה המדויקת של ברק פלדמן ואסף אמדורסקי על היותנו כאן ולא בשום מקום אחר בשיר הנושא; "יום אחד בשמש" הוא משל רית'מ'נבלוזי (של יהלי סובול) על כולנו, על דרך והארה, נחל ונהרה; "אני אומר מלה" שכתבו רונה קינן (משתתפת בשירה, כבר אורחת קבועה אצלו) וערן ויץ הוא חיפוש אחר האושר והמשמעות בעולם;  "פרימה" הקברטי של דורי מנור ועומר קליין מתכתב בהגשה עם "הג'יגולו מקונגו" של חנוך לוין;

 "ערב סתיו יפה" של אלתרמן זוכה ללחן קלאסי של חמי רודנר; ו"חיוכה המסוים" של חיים גורי, גם הוא שיר של מקום, זכרונות ונופים מקומיים, מאותגר בלחן מקסים של ביטנקי ו-ויץ בדרך להיות קאנטרי ישראלי; ושלושה שירי אהבה יפים של שילה פרבר ("מחר"), חמי רודנר ("אהבה מאוחרת", בלדה לאה ומחוספסת, הכי רוקית באלבום) ועדית פאנק ("אל תכעסי עליי", הימנונם של מתנצלים, בלחן משותף של המפיקים המוזיקליים). ולסיום, פואמה של נתן זך ("סוף העולם") ששאנן סטריט, ויץ ושפריר התקינו במפתיע כהיפ-הופ עם לחן דברני כשל אריאל זילבר. רוק אינדי מפתיע. לא אתפלא אם השירים, חלקם לפחות, יזכו לביצועים של יוצריהם המקוריים. בינתיים הם של גוב". 


 
  



רוק'נרול באחווה גברית

 
עברה שנה וגוב נטל פסק מזמן מ"שלל שיריו", המופע המצליח השוטף שלו, גם כדי לגלות אומץ והשראה מול הקהל, שמעדיף את גידי הנער, הנוירוטי והשטותניקי, ואת שלל להיטיו על פני התמודדות והתנסות עם אתגר של שירים חדשים, וגם כדי שיכירו בזכותו להתבגר כפי שאסופת שירי "אם היינו" מציעה.

כפי שגוב עצמו הודה בשלהי המופע ("אנחנו משמיעים את כל האלבום, אבל לא את כל האלבום...") "רק" תשעה מתריסר השירים נכללו במופע החד פעמי שהוקדש על ידו - לאנשים, היוצרים, שכתבו את השירים "שאתם לא מכירים את רובם" (ובצדק, אם הרדיו הוא חזות הקול. רק ארבעה מהם נשלחו אליו כתקליטי שדרים). במטרה להפוך את המעמד לקוהרנטי, מעניין ורלוונטי צורפו אליהם (בעריכה מוזיקלית של יהודית רביץ, שהצליחה להאיר צד "רציני" ברפרטואר שלו, לא מעט בזכות התמקדות ביצירתם של משוררים) 13 שירים קודמים, חלקם חידושים של גוב לשירים של אחרים.

להוותי, דווקא "אדם מביא" היה אחד מהשלושה שנשארו בחוץ, ולטעמי הכללת ארבעה להיטים מוקדמים של מלחינו יוני רכטר ("שלוש בלילה בעיר" ו"כבו האורות" מהאלבום הראשון של גוב, 78', שניהם של המשורר דן מינסטר; ו"שטח ההפקר" ו"כלים שלובים" מ"40:06", אלבומו השני, 83', האחד של עלי מוהר, השני של אהוד מנור) לא ניחמה על היעדר הלחן היחיד של רכטר ב"אם היינו". חסרונם של "סוף העולם" ו"אל תכעסי עליי" היה צפוי יותר ולכן "נסבל".
בניצוחם של ערן ויץ ויובל שפריר, המפיקים המוזיקליים של האלבום, שנעזרו כבאולפן על ידי יניב דדון בגיטרות ותום מוכיח בבס, כשאת עמדת הקלידים המינורית באלבום (ויץ בדרך כלל, עדי רנרט בשתי רצועות) והמורחבת בהופעה מאייש אלעד אדר, נשמרה הגישה המבוגרת לשירים ולחיים, מותאמת ליכולותיו הקוליות הנוכחיות של גוב. רוק'נרול למבוגרים, באחווה גברית (בעיקר בעיבודי השירה ובהרמוניות הקוליות), עם יציאות, תלתלים וגוונים מתבקשים של רית'ם'נבלוז, פולק, קנטרי, ג'אז ופאנקי. 
 

  

הכי קרוב לסִיָה

 
כנהוג, חומרים חדשים משובצים בהתחלה, בטרם תאותגר סבלנות הקהל. "חיוכה המקסים" (ארצישראל של פעם בלבוש עכשווי), "ארץ תכלת לבנה" (כפולק-בלוז מקומי), שיר הנושא (החיבור למקום הזה כחיבור מופלא בין אמדורסקי לגוב) ו"ערב סתיו יפה" (סיפור אהבה אורבני בגוון בוסה-נובה שראוי בזכות הלחן המצוין של רודנר, לא פחות מהטקסט הנפלא של אלתרמן, להיות חלק מהרפרטואר השוטף של גוב, וגם לתשומת לב ברדיו) היתה הרביעייה הפותחת.

"רכבת הלילה", הראשון מבין שניים שייצגו את "דודה" (80'), אחד היפים והנשכחים של הרכב הרוק של דני סנדרסון, גוב, יהודה עדר ודובי קיזלשטיין, היה בחירה מפתיעה, בטח לעומת "ערב אבוד", הצפוי יותר שהגיע בהמשך. ממש בונבון. על כגון דא נאמר, כל המציל שיר אחד כאילו הציל אלבום ומלואו. ואלבום שלם על אחת כמה וכמה.

"שלוש בלילה בעיר", החם והאפלולי, הקדים (בנגינת אורגן מעוררת ערגונות) שיר נוסף מ"אם היינו" - "אהבה מאוחרת" של חמי רודנר. עם ויץ בבנג'ו (כך גם באלבום) ואדר באקורדיון זכה השיר לטוויסט קנטרי ים תיכוני של שנות הארבעים מהמאה הקודמת. למרבה האכזבה לא נוצרה אינטראקציה בימתית שתהלום את תוכן השיר, בין גוב לאורחתו, הזמרת והיוצרת שילה פרבר. קרבה גופנית שלא לדבר על צעד מחול-שניים היו מאדירים את המחווה ומגבירים את האמפתיה, ולא משאירים את פרבר כקול שני בלבד.

מאוחר יותר, כשתעלה שוב, לדואטים מוצלחים יותר, יפטיר גוב שההופעה שלו "היא הדבר הכי קרוב לסִיָה שמישהו ראה...", כנותן אישור לבעייתיות בתנועה. והוא אכן נראה סובל מכאב גב והתקשה אפילו להתכופף להרים כוס מים...




למעלה מימין עם כיוון השעון: ערן ויץ, יהלי סובול, תום מוכיח ו  (צילום: אלה מאירוביץ, מגזין "רעש")




מימין: אלעד אדר ויובל שפריר (צילום: אלה מאירוביץ, מגזין "רעש")




אחר כך הגיע תורם של גרסאות שלו לשירים ותיקים - "אם רק תבואי בחמש" (עמוס אטינגר ויוחנן זראי) ו"אהבה בת עשרים" (תרגומה של נעמי שמר לז'ק ברל ). הראשון  בניחוח בלקני-ברגוביצ'י שמח וקופצני, שגם אפשר לגוב להשתטות ולהתבדח כמנהגו. השני, ששדרג את אווירת השנסון, היה כלוא כבסנדוויץ' בין שני שירים נוספים שמהללים את האשה ואת יופייה - "עדיין מחכה לך" (חיים חפר וקובי אייזנמן), אחד משניים מ"אין עוד יום", 91', שעל רקע הליווי הקולי הגברי המרשים, נשמע כגרסה מודרנית לשיר אהבה וחשק משירת תור הזהב של יהדות ספרד; ו"כשאת מחייכת" (אסף אטדגי ועמיר בניון) אחד משניים מ"בקצה ההר", 04', אלבום האולפן הקודם שלו.

"שיר נדיר", הגדיר אותו גוב. אולי כדי להזכיר שגם "בקצה ההר", אלבום שאת כל שיריו כתב והלחין עמיר בניון (והפיק מוזיקלית אלון אולארצ'יק), מחכה לתורו כהפקה בימתית. אם כי במקרה זה, יש לו נסיבות מקלות, כפי שמעיד גם הביצוע האנפלאגדי ל"מי תרצי" מאותו אלבום. האתגר הקולי שמציב בניון בלחניו, פשוט גדול מדי על גידי גוב הנוכחי. 
  
ובחזרה ל"אם היינו", עם רצף של "פרימה" המרתק, בלבוש תיאטרלי-קברטי-ג'אזי, "מחר"  ו"אני אומר מילה", שניהם עם שילה פרבר (את הראשון היא כתבה, בשני מלאה את מקומה של רונה קינן ברית'ם'נבלוז האופטימי והמחויך). בחלוקת התפקידים המוצלחת יותר, אם כי הסטטית שלהם, דמו יותר לאנשי צבא במסדר מאשר לזוג זמרים שעושה אהבה.

עוד שני להיטי עבר, "כבו האורות" (עם פתיח פאנקי-לטיני משועשע) ו"נאחז באוויר" של חנה גולדברג ועובד אפרת, גם הוא מ"אין עוד יום", בגרסת חברה', שנועדה להזמין שרב"צ ותנודה מצד לצד, סימנו את סוף פרק הישיבה, על הבמה לפחות. כשהצטרף יהלי סובול, כאורח בביצוע משותף של "יום אחד בשמש" שלו (רוק-פולק שהזכיר את קרידנס קלירווטר ריווייוול) ו"ערב אבוד" של סנדרסון ו"דודה", ניצבו על הבמה שלושה נגני גיטרות והאנרגיה השתנתה.


גידי-גוב-יהלי-סובול-צילום-אלה-מאירוביץ.jpg
גידי גוב, יהלי סובול וערן ויץ (צילום: אלה מאירוביץ, מגזין "רעש")


"גם נטישה וגם משהו קומי"

 
האנפלאגד של "מי תרצי" נמשך גם ל"בבוקר" המוקדם (יהודה עמיחי ויהודית רביץ), שלישי מאלבום הבכורה שלו, ואילו שלב ההדרנים נפתח עם "שטח ההפקר" הג'אזי הנצחי ואחד המצוינים שבשיריו, שגוב הגדירו כ"אַפֶּר" מבחינתו; נמשך עם "ביום ובלילה" של סנדרסון, היחיד מ"כוורת" במופע, ולמעשה השיר הכי מוקדם שלו (73'); והסתיים עם "כלים שלובים". קלאסיקה.

שלב הפוסט-הדרנים היה כבר מופע סטנדאפ קצר של גוב. הקהל דרש עוד. "אני יכול לעשות משהו על הקלידים, אבל הסיגריה כבר ביד", הוא התנצל. את הדרישה הקולנית ל"עניין של זמן" הוא דחה בנימוק שיש לשיר גרסה אקוסטית - ושבעצם למה לא את "אלף כבאים", "שלל שרב" או "רוני"? אבל כשמישהי ביקשה את "ככה היא באמצע" הוא כמעט התפלץ, והתעקש על "שירים שהלהקה לא יודעת לנגן ושיתאימו למבנה של הערב". סופו של דבר סוכם על "נערה במשקפיים" (יהונתן גפן ואולארצ'יק, גם הוא מ"אין עוד יום") כיוון שיש בו "גם נטישה וגם משהו קומי...".

למרות הסיום, שהיה שייך למופע אחר, זה היה ניסיון מוצלח למדי מצידו של גוב לשמור על סבר פנים רציני יחסית, מה שפחות להשתטות, ולהגיש מופע, שבשל שונותו ואיכויותיו אולי היה הכי קרוב לקונצרט. ובכלל לא משנה אם המופע החד פעמי של "אם היינו" יהפוך לסיבוב (כפי שראוי לאלבום ולגוב). חשוב יותר שהוא מחזיר את האמונה במחויבות ובאכפתיות של אמנים כלפי האמנות שלהם. אני אשמח לממשיכי דרך. ואתם?



גידי-גוב-ושילה-פרבר-צילום-אלה-מאירוביץ.jpg
גידי גוב ושילה פרבר (צילום: אלה מאירוביץ, מגזין "רעש")



גידי גוב, ערב חד פעמי. מוזיאון תל אביב. שישי, 9 בספטמבר 2016


למועדי מופעים >

11/09/2016   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (1 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
1. זמר נפלא, עם שירים נהדרים אם היינו אלבום נפלא.
ליאת , (11/09/2016) (לת)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע