סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן רשמים מפסטיבל הפסנתר 2021
 

 
 
הרעב של צליל דנין, לכבוש את חלקת אלוהים שמגיעה לה, הוא הדרייב; את העצבנות היא מתרגמת לבמה בלהיטות שיש בה חוסר מנוחה אך גם חוש הומור בלתי מבוטל".
פסטיבל הפסנתר 2021 הביא לנו בציר משובח של מופעים שחיכו להזדמנות לשכר את הבמות. קבלו טעימות מענגות


אחרי שנה של השבתה מאונס, שצימקה אותו לזום ייצוגי מחמת הקורונה, חזר פסטיבל הפסנתר של תל אביב בתנופה מחודשת. יותר מ-60 אירועים, כולל מופעים לילדים ומופעי חינם בתשעה חללים וזירות, רובם ככולם הפקות במה בעקבות יצירות ואלבומים חדשים שהעבודה עליהם הייתה במהלך הסגרים והחל"ת שכפתה הקורונה. לאלו שראו כבר אור, הייתה הגיחה לפסטיבל השקה חגיגית, ולאלו שייצאו בשבועות הקרובים, היא הייתה הצצה מקדמית.
 
צליל דנין. רעבה ועצבנית
כזאת, למשל, הייתה הזמרת והיוצרת צליל דנין, שאלבום הבכורה שלה "רעבה ועצבנית" כבר מוכן. ליכולותיה של דנין נחשפנו לפני עשור ב"אתה גומר אותי" מהאלבום השלישי של "מטרופולין". מאז היא חיפשה את עצמה ואת הקול השלה בהזדמנויות ובנסיונות נוספים (כולל שיתופי פעולה עם הראפרים טונה ושקל). עתה, משהגיעה לניהולו האישי של אשר ביטנסקי, דומה שהיא מצאה את גבולות הגזרה שלה, בתמהיל של אתניות תימנית מבית, עם אר.אנ.בי. אלקטרוני מלוטש ואנרגיות של היפ-הופ. הרעב שלה, לכבוש את חלקת אלוהים שמגיעה לה, הוא הדרייב; את העצבנות היא מתרגמת לבמה בלהיטות שיש בה חוסר מנוחה אך גם חוש הומור בלתי מבוטל. היא שרה את החיים שלה, על אהבה וזוגיות, המאבקים בין המינים, ועל דרכה לבניית קריירה, עם תבוסות וכשלונות וגם נצחונות קטנים. יש לדנין להיטים מזוהים (כ"לא עובר לי", "Oh my love" מאי.פי קודם, "בעיר הזאת", "שיקרת לי" ו"תביאי ת'אחד" החדש וההומוריסטי), מורשת תימנית להתגאות בה, וצלקות שמתחננות לרפואה סופית. עם הנחיות וכיוונונים להתנהלות בימתית נכונה ולא מחופפת, דנין - חתיכת טיפוס - לא תצטרך להזמין קריירה ב-Ebay.
צליל דנין. רעבה ועצבנית. קאופמן. רביעי, 27 באוקטובר.
 

צליל דנין, צילום: חנוך גריזיצקי


שי צברי. בשקט.

גם שי צברי מאותה תפוצה של דנין. גם הוא כמותה, התגלגל בפרויקטים (עידן רייכל הידוע מכולם) עד שהתמקם, אף אם בגיל מאוחר יחסית, בפינה המוארת והמבוקשת שלו. וגם הוא בדרך לאלבום חדש, שני (אחרי "שחרית" מלפני שבע שנים) בסך הכל. ניכר היה שהמבע האנפלאגדי בו בחר להציג את שיריו, בעייתי וקשה לו באולם אסיא, שבו ניצב ממש בקצה הבימה, כמו מבקש להיות כמה שיותר קרוב לקהל אם לא ממש בתוכו. "אנחנו", הודה בהמשך, "מאמינים בריקודים ובמחיאות כפיים". ואכן כל יישותו עסוקה בעידוד הקהל, בהלהבתו ובהפעלתו.
והרפרטואר שלו בנוי לכך עם "מעליי דממה", "לווי אותי", "אנא אנא אנא" (שתרגם מ"Lover, Lover, Lover" של לאונרד כהן), להיטים מסורתיים מבית ("שלום לבן דודי" ו"המלך" היפהפה) וגם "מכור לאהבה" ו"דע (גדל)" החדשים. צברי, זמר עצום תרתי משמע, מרגש במיוחד בשירים האישיים והחשופים שלו (כמו "שמש"), גם בשירים של אורחו אלון עדר ("קצת אהבה לא תזיק" ו"קשה בלילה"). עם הרכב נגנים משובח שכלל את אמיר ברסלר בתופים, אליאסף בשארי בעוד ובבס, עופר מזרחי המצוין בחצוצרה ובחשמלית ואלון לוטרינגר, שותף לדרך, באקוסטית ובפסנתר, צברי "מגרד" את הג'אז והפאנקי. מצד אחד, ציפיה דרוכה לקראת אלבומו הבא, מצד שני התהיה אם "בשקט" הוא פרויקט פסטיבלי בלבד או בעל המשך גם מחוץ לבארבי.
שי צברי. בשקט. אסיא. רביעי, 27 באוקטובר.
 

שי צברי, צילום: חנוך גריזיצקי


אסף אמדורסקי. 432.

אף שאסף אמדורסקי הוא שם נרדף להפקות מוזיקליות אלקטרוניות, גרסתו הבימתית ל"432", אלבומו החדש, הייתה אקוסטית במהותה, לא רחוקה בהרבה מהסאונד של האלבום עצמו – אקוסטי בתנאים אלקטרוניים. אפשר להבין: חמשת הנגנים היו עמו באולפן – יונתן דסקל, שותף מרכזי בהקלטות במגוון קלידים, סטלה גולדשטיין בקלידים, גם היא שותפה בולטת, עודד אלוני, עמוד תווך בכלי הקשה, אורי קוטנר בבס וטל כהן בתופים. הרכב ששימש לא אחת גם כליווי קולי, אפילו מקהלה מלווה, מודגש יותר בהופעה. בכלל, "432" הוא אלבום "ישן" שנעשה באמצעים מודרניים. כבר לא עושים כאלה. ונעזוב את ההיבט הקונספטואלי של מי שלקח פסק זמן מהדהד מהעיר, ובא חשבון עם האורבניות בדרך מפויסת, רכה ונינוחה, מלאת כתמי אור וצבע ומתוך דיאלוג עם הטבע, גם האנושי, נופיו וכוחותיו. זה אלבום שמתמקד בזמר ששר, בשמונה שירים בנויים היטב, בהרמוניות קוליות, בצבעים ברזילאיים (במו ידיו המסורות של אלוני המצוין) ובמינימום פעלולים ואפקטים. אשכרה מוזיקה למרגוע, אולי גם למרפא. בטח עבורו, כנוטל מנוחה מלחץ החיים ומתובענות הרוקנרול, אך גם לנו, המאזינים. "כל אחד צריך לבד/ להתבוננות, להתכוונות... להתנערות, להתבהרות... להיטהרות... להתמודדות, להתבודדות", אך בעיקר כל אחד צריך להיות לבד, בכדי "שיוכל לבחור להיות ביחד/ ולא מתוך הרגל", כתובנה העולה מ"משהו שונה בך" הנועל, לאו דווקא שיר זוגיות. או "בוא כבר הביתה, זמן לחזור/ בוא מן הלילה, צא אל האור... אל תהיה כל כך קפוץ/ תשאיר את ההמולה בחוץ" מ"כל הצבעים" על ניקוי "רעלים". ויש גם "רצינו פלא", הסינגל היחיד, שהוא שיאה של התבנית ההבעתית, כצעקה פנימית וגלויה של היוצר שבו, וכהשקה יפהפיה עם פיוז'ן נוסח סטילי דן או פאנקי סטייל פרינס, שמבליח גם ב"הנר שלנו", ו"עד שנשרף" כפוטנציאל להמנון הופעה. אף שהבטיח שזה המופע הראשון והאחרון במתכונת זו, של ביצוע האלבום אחד לאחד על הבמה, יש מקום להזמנת לחץ ציבורי, או להמתנה לשילוב השירים בארסנל האלקטרוני השוטף של אמדורסקי, שטעימות ממנו קיבלנו בסיום הג'ונגלי המהדהד ב"צל של תוכי" מהאלבום, וב"את ואני (נוסעים לאט)" החדש. וגם בדגימות ארכניות ומפורטות מן הרפרטואר המוכר – "כוכב", "15 דקות", "רכבת לצפון" ו"החדר האינטימי שלי". מעולה.
אסף אמדורסקי. 432. רקנאטי. חמישי 28 באוקטובר.
  

אסף אמדורסקי, צילום: גיל רובינשטיין

 
עדי קשת כהן.
זה לא שאני מצטרף באיחור להתלהבות מעדי קשת כהן. הקורונה הפריעה קודם, אבל הנה הזדמנות לחזור ולשמוע את "Battleships", אלבום הבכורה שלה שראה אור בתחילת 2021, לראות אותה ולהתלהב שוב. היא תפשה את האוזן בזכות מלודיות מקסימות ובזכות ניגודים מתנגשים הובילו ליופי יוצא דופן. כהן היא בוגרת רימון, אדומת שיער, שכותבת על אהבה במצבי צבירה שונים, בעיקר עם סיום מערכת יחסים ומות הזוגיות, בארומה של פעם. למשל "Sincere", אחד המשובחים בשירי האלבום (בהפקתו המוזיקלית של יואב ארבל), נשמע כסטנדרט ג'אזי משנות ה-40 של המאה הקודמת, והוא מלמד לא רק על איכויות היצירה שלה, אלא גם על יכולתיה כמבצעת – עדינה וכובשת, רכה ועוצמתית, מאופקת וסוחפת. אף שהיא שרה באנגלית אי אפשר שלא להיכבש בקסם העצוב-עצור ובגישה העמוקה והמעודנת שמאפיינת את הגשתה. לא בטוח אם היא מופיעה תמיד עם רביעיית מיתרים ונגנית גיטרה (ולופר) כבפסטיבל – גישה שמיטיבה עם היצירה שלה ומחמיאה לחוזקות שלה - אבל בכל פורמט שלה, במיוחד היא ופסנתר, אל תחמיצו. חפשו בינתיים את "Only birds (I'll miss my shot)" בלדת פסנתר מסחררת, את "Different sun" התוסס והעוצמתי, את שיר הנושא (אניות מערכה, כתיאור לגודל ולעוצמת הרגשות שבפנים) הקורא לשביתת נשק (ונשמע כשיר ערש, ובהתאם לכך נועל את האלבום ואת המופע), את "Don't stop" כתפילה מסעירה או את הבלדה הסתווית "Losing you". היא שרה נהדר גם בעברית ("הביאו את הסתיו" של איפה הילד, עם אורחה תומר ישעיהו, אדמוני גם הוא וטיפה תמהוני אבל סופר מוכשר), אבל במקרה שלה הקריירה מחכה לה מעבר לים.
עדי קשת כהן. גלריה ישראלית. חמישי, 28 באוקטובר.
 


עדי קשת, עטיפת האלבום, צילום: מיכאלה להט

לאה
G. זה לא כלום.
 אף שאינו מבוסס על אלבום ספציפי, אלא "סתם" מושתת על שירים נפלאים, מוכרים וידועים של המשוררת האהובה לאה גולדברג, גם ההרכב "לאה G" הוא נפגע קורונה. מאז החל את מסעו בפסטיבל אשה בחולון לפני כשנתיים, ידע אילוצים, חילופים ושינויים שונים. אולם המתכונת, של שמונה מוזיקאיות, זמרות ושחקניות, שמגישות שירים מולחנים ומוקראים של גולדברג, נשארה. במופע יותר מ-20 שירים בביצועים מגוונים ומרשימים, רובם ככולם בלחנים המוכרים והנצחיים, ומקצתם חדשים, שמדגימים בפעם המי יודע כמה את יצירתה העשירה, האניגמטית והמרגשת של לאה גולדברג. אין במופע קטעי קישור או דברי הסבר שישפכו אור חדש על השירים. עוצמתו היא באחווה הנשית שעל הבמה. השחקנית זמרת אולה שור קוראת את השירים הרגישים והפגיעים של גולדברג על תסכוליה ואכזבותיה מאהבות שלא נולדו ומתשוקות שלא מומשו, מה שתורם בפירוש מקצת השירים ששרות חברותיה רז שמואלי (שמנגנת בגיטרה אקוסטית), ענת מושקובסקי (קלרינט), רוני וגנר (תופים), אלכס משה (חשמלית), ורד פיקר (פסנתר), קרני פוסטל (צ'לו) וגליה חי (ויולה), שמספקת גם את רגע השיא של המופע בביצוע יוצא דופן של "מכורה שלי", כקינה עוצרת נשימה על עצמה ועל מולדתה, מושא כיסופיה של גולדברג. עוד במופע "ימים לבנים", "אילנות", "בארץ אהבתי", "אם תיתן לי את חלקי", "למי שאינו מאמין", "זה מכבר", "הלא ידענו", "נחל שלי", "ואם", "סליחות", "את תלכי בשדה", "ומאוד לא פשוט לחכות (הגננים היום עצובים)", "אין דבר", "בואי  כלה (הוא)", "מה יהיה בסופנו", "פזמון ליקינטון" ו"קרן אור (מזמור לילה)". זה לא הכל ורחוק מלהיות לגמרי לא כלום.
לאה G. זה לא כלום. הקאמרי 3. ששי, 29 באוקטובר.
 
נורית גלרון. בקול שלי.
 נורית גלרון הלכה מן הקל אל הכבד במופע "בקול שלי". חלקו הראשון התמקד בשירי ה-EP שהקליטה בקורונה, בו אימצה לחיקה וליכולותיה – בעזרתו המחוייבת של נגן הגיטרה והמפיק עומרי אגמון, ומלווה בראשית המופע – את להיטיהם של ברי סחרוף (ככה זה), אביתר בנאי (יפה כלבנה), עמיר בניון (עומד בשער), מתי כספי (כשאלוהים אמר בפעם הראשונה; מלים נתן זך) ודני סנדרסון (הלא נודע), שהתלבש בול על אי הוודאות שחולל הנגיף בעולמנו. חלקו השני, המעניין לא פחות, הוקדש למלים שלה - חמישה שירים שהיא עצמה כתבה ואינה מרבה לבצעם – "בדיוק כמו אז" (לחן עובד אפרת), "תעתועי לילה" (יהודית רביץ), "קשר השתיקה" (מירון מינסטר) ו"אתה הרי יודע" ו"בגובה שווה" (של אילן וירצברג). בשלישי בחרה שישה מלהיטיה הגדולים: "משהו בלבבה (שיר אהבה" ו"כולנו זקוקים לחסד" (זך ווירצברג), "השיר על הארץ" (סובול ורכטר), "מעביר דף (המיסטיקנים הסינים)" (שלמה ארצי), "אתה פה חסר לי" (אביב גפן) ו"סימפטיה" (ויזלטיר וגרוניך), מה שיצר תמהיל של שירי אהבה וזוגיות, שירי הורות ושירי אהבה למקום ולארץ. קבלת הפנים מחממת הלב מצד הקהל עוד בטרם פצתה פה, היא לא רק עדות לגעגוע (המוצדק!), אלא גם לכך שכמעט ולא רואים את גלרון על במת אולמות, אלא רק במועדונים למיניהם. בחלקים האחרונים הצטרפו אליה (ולאגמון ולעיבודים שלו) הנגנים המשובחים עדי הר-צבי (בס), גלעד דוברצקי (הקשה) ועמית הראל (פסנתר). אני תוהה אם הופעותיה הבאות תהיינה במתכונת הרעננה והכיפית הזאת, ולחילופין – איך ישתלבו השירים המאומצים ברפרטואר השוטף שלה. בכל מקרה, אף שהיא נעזרת באיי-פד צנוע ולא בפרומפטר מנקר עיניים, ראוי ומכבד יותר אם גלרון תמעיט את התלות באביזר זה.
נורית גלרון. בקול שלי. רקנאטי. ששי, 29 באוקטובר
 

נורית גלרון, צילום: גיל רובינשטיין

נתן סלור. קווים בכף יד.

 אני לא מקנא בנתן סלור. לא פשוט להיות הנכד של נתן אלתרמן והבן של תרצה אתר, במיוחד אם אתה בוחר לחיות באור הזרקורים כזמר-יוצר. גם אם ההשוואות נמנעות והנכד-הבן מתרחק מהן, עדיין מצפים ממנו ליותר. נכון, סלור אינו כותב ברמה שלהם (עובדה היא שהוא כמעט ולא כותב לבד ומסתייע בעזרתם של חברים), אלא שגם כמלחין וכמבצע – יעיד "קווים בכף יד", ה-EP החדש שלו – הוא לא היוצר המבריק ביותר. חמשת השירים באלבום המקוצר, בהפקתו המוזיקלית של אלון לוטרינגר, לא נושאים בשורה. שירים קטנים, ספק אישיים ספק אורבניים, מאיירים אווירה יותר מאשר רגשות, ובהיותם רכי הגשה ונעדרי שפיץ, הם חולפים ליד האוזן ולא נשארים ללון. "צל אחר" נשמע מוצלח מהאחרים בזכות הביצוע המהוקצע של דנה ברגר, ולזכות "האור בחלון" לחן מעניין (לוטרינגר, אחד משלושה) שבביצוע נמרץ יותר יכול היה להתפתח לבלדה יפה ולא נשאר כפוטנציאל. גם מופע ההשקה של ה-EP סבל מנירפות מסוימת, מהיעדר אנרגיות ומהשלמה מראש עם בינוניות וחוסר עניין שנוכחותו של סלור מציעה. וזאת על אף חבורת נגנים מחוננת בראשות הפסנתרן והמפיק המוזיקלי שאול בסר, נגנית כלי הנשיפה עידית מינצר, הוויולן נעם חיימוביץ ויינשל, הצ'לנית קרני פוסטל (ששרה את "צל אחר" במקום ברגר) והמתופף אלעד כהן בונן; התארחותו של אושיק לוי הוותיק, ששר ב-EP את "תמונה", וחזר אל "לא היכרתי אותך מקרוב" שכתבה לו אתר (והלחין נפתלי אלטר) או ביצועיה של פוסטל ל"בשנתי", גם הוא של אתר, אותו הלחינה והקליטה כבר ב-1995, ול"אחרי שאהבה נגמרה" שכתב סלור במיוחד לג'וזי כץ. העובדה שהשירים הבולטים בהשקה היו "יונתן סע הביתה", "אתה בא אליי" (של שרון ליפשיץ) ו"שלא ייגמר לי הלילה" (מתי כספי), ולא "קצת אתה", על האבא שהיה לו ועל האבא שהוא, "ילד עם קוף" (שכתב לו מאיר גולדברג) ו"סופרמן" מה-EP, מעידה שבניגוד להנחייתה של אמו ב"שיר עידוד" שהשאירה לו, סלור מתקשה להתנקות מנוסטלגיה. הוא מנסה לעשות כמיטב יכולתו להוכיח שהבמה היא מקומו. אפשר שאם הוא עצמו יתיישב מאחורי הפסנתר להגיש את שיריו, הוא ירגש יותר.
נתן סלור. קווים בכף יד. קאופמן. 29 באוקטובר.

חיטמן שר חיטמן.
גם "חיטמן שר חיטמן", המופע שנעל את הפסטיבל (בשל אורכו), אינו מבוסס אלבום, אלא על המורשת המוזיקלית הנהדרת והמרגשת שהותיר אחריו הפזמונאי, המלחין והזמר עוזי חיטמן. אחרי שנים בהן נמנע מלשיר אותו בפומבי, בעיקר משום רצונו לעשות, להצליח וגם להיכשל בזכות עצמו, עושה האחיין אוהד חיטמן את הדבר המתבקש – הצדעה לדוד עוזי. קווי הדמיון וההשקה בין השניים לא מעטים, למן צבעי הקול וקווי מלודיה ביצירה, דרך רומנטיקה חסרת גבולות, ועד דמיון פיזי, וברגעים לא מעט קשה לזהות מי מהם שר. תחת ציטוט מוקלט של עוזי ש"אני מרגיש שיש לי עוד מה לומר", כינס אוהד כעשרים שירים, ממיטב היצירה של חיטמן הגדול, שהסתלק מעימנו בטרם עת לפני כ-17 שנה, להגיש אותם בטמפרמנט ובאמפתיות האופייניים לו, כשהוא מארח את לי בירן לביצועים קצת אחרת באנרגיות רוקיות כבושות, ואת שימי תבורי לביצוע קלסיקות בלתי נשכחות.
רק חבל שהוא מפטפט ללא גבול ומאריך שלא לצורך, וממסמס את השעה ואת ההזדמנות להוקרה ולמצבה מוזיקליות, שיחרגו ממסכת פרטית של משפחת חיטמן. זכותו, תרתי משמע, אבל נוכח כוונות ההרצה, קיצור המופע בחצי שעה (משעתיים!) והורדת מינון הדרמה, רק יחדדו את ההוקרה וההערכה לכבודו של מי השאיר בזמר הישראלי את "עכשיו התור לאהבה", "ניגונה של השכונה", "מי ידע שכך יהיה", "כמו צועני", "לילה בלי כוכב", "עוד סיפור אחד של אהבה", "נולדתי לשלום", "תודה" וכמובן "אדון עולם". עם זאת, הרגעים שבהם שר אוהד את "בארץ הזאת", בחרון אף כמעט, בהזדהות עמוקה ובעוצמה רוקית בלתי מצויה בעבורו, ובעצם בעבור עוזי שביצע אותו כמחוות פיוס, היו בלתי נשכחים.
חיטמן שר חיטמן. אסיא. שבת, 30 באוקטובר
 

אוהד חיטמן, צילום: גיל רובינשטיין
 

פסטיבל הפסנתר, מוזיאון תל אביב. ימים רביעי-שבת, 27-30 באוקטובר 2021



01/11/2021   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע