סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
כתבה
 
מאת: עמוס אורן פותח קופה: הפסנתר לא זוכר
 

 
 


לא ניתן להמעיט בחשיבותו של פסטיבל "הפסנתר מארח" בתעשיית המוזיקה המקומית. חבל שהוא לא פותח את שורותיו גם לאמנים שלא מתחום הרוק. והערה חשובה לסדר בעניין על הסמיכות ליום הזיכרון לרצח רבין.

חג ליצירה המקומית

פסטיבל הפסנתר, או בשמו הלא-שיווקי להכעיס "הפסנתר מארח", הוא אחד ממפעלי המוזיקה הפופולרית המתוקים והמשובבים יותר שמציעה העיר תל-אביב מדי שנה. וגם השנה הוא כאן, בפעם השמינית, בסוף השבוע הקרוב, בין 3-1 בנובמבר, בשלושת האולמות שבמרכז סוזן דלל בשכונת נווה צדק.

הפסטיבל, לכל אלה שעדיין אינם יודעים, מציע - בעצם מסייע בהפקת - מופעים אתגריים חד-פעמיים שבהם זוכה יצירתו של האמן המתארח, להארה מזווית אחרת, בדרך כלל בשילוב פסנתר, ככלי נגינה מרכזי. זה יכול להיות זמר שהצליל הרגיל שלו מאופיין על ידי גיטרה, שעושה את המעבר אל הפסנתר, וזו יכולה להיות זמרת, שידועה במופעי במה גדולים, שתבחר להפתיע ולהסתדר רק עם פסנתר. וגם זמרים-יוצרים-נגנים שמוכנים לשתף פעולה עם עמיתים איתם לא הופיעו מעולם. בכל מקרה, דגש מיוחד בהחלטות האמנותיות שבבסיס ההפקות המקוריות החדשות, ניתן להצצה אל מאחורי הקלעים של יצירה חדשה ואלבומים בעבודה. בקיצור, שלושה ימי חג ליצירה המקומית, ב-22 הפקות (השנה!) שזוכות לעידוד ולתמיכת המחלקה למופעים בעיריית תל-אביב, בשיתוף עם מרכז סוזן דלל ומשרד ההפקות "המון ווליום".

נעיר מיד: הצלחתו של פסטיבל זה, אינה נמדדת רק במספר הכרטיסים שנמכרים למופעים בשלושת ימי קיומו - נתון חשוב שאי אפשר לזלזל בו - אלא בשני פרמטרים "תרבותיים" אחרים: מידת ההישרדות של המופעים ויכולתם להמשיך את מרוצתם כמופעי-קבע אחרי הפסטיבל, ומתן חשיפה "ממסדית" ראשונה לאמנים ויוצרים מתחילים ולא-מוכרים.

פסטיבל "הפסנתר מארח" יכול להתגאות בהצלחותיו בשני התחומים. בראשון: מופעי הפסנתר של רמי קליינשטיין וריטה נבטו כאן (כל אחד בנפרד!), “ילדות” של יהודית רביץ, “מקרה פסנתר” של רמי פורטיס ושלומי שבן, גם מופע הפסנתר של שבן, החידוש של שלמה גרוניך ומתי כספי ב”מאחורי הצלילים”, שיתוף הפעולה של גרוניך עם שלישיית “מה קשור?”, עברי לידר ו”השירים החדשים”, המופע המשותף של ערן צור ויוני בלוך, ועוד. בתחום השני נתן הפסטיבל הזדמנות קהלית ראשונה לדידי שחר (עדיין בלהקת “מואב”), לארי גורלי, לרונית רולנד וגם ל...קרן פלס.

רוק "לבן"

למרות היותו חלון ראווה ואשנב הצצה למה שיקרה במוזיקה הפופולרית הישראלית בעתיד הקרוב ביותר, דבקה - לטעמי לפחות -בפסטיבל הפסנתר תווית של פסטיבל רוק, “לבן” ודי-אוטומטי. עיון ברשימת המופיעים בו השנה (לינק) מלמד שנראה שוב פעם את אביב גפן, ארקדי דוכין ושלומי שבן, קורין אלאל, אביתר בנאי, אסף אמדורסקי, ערן צור, דנה ברגר ויוני בלוך, כאילו - עם כל הכבוד כמובן - אין אמנים אחרים.

וגם אם המצאותם אינה שכיחה כפי שאני מבקש להציג, המילייה ממנו באו שליט ללא עוררין. ומתקבל הרושם שפסטיבל הפסנתר הוא סידור עבודה לאלה שמופיעים בדרך כלל בפסטיבלים. כאילו כספי הציבור שמעורבים בהפקה (עיריית תל-אביב מעמידה לטובת הפסטיבל כ-300 אלף ש”ח מתוך תקציב של חצי מיליון ש”ח) הולכים לאמנים מקורבים ומסודרים, שמכירים בכוחה ובתרומתה להתמודדות עם יוזמות ניסיוניות וחדשות. ובה בעת מפספס הזדמנות לאינטגרציה מוזיקלית רחבה יותר, שבאופן הכי בוטה, פופוליסטי ומתלהם, מתמצה בשאלה הנצחית: ואיפה הזמרים והמוזיקה הים-תיכוניים? להם לא “מגיע”?

התשובה, כנראה, היא מודעות. זה לא שפסטיבל הפסנתר נולד-נועד לרצות את הכל ולהכפיף תחת כנפיו מוזיקה קלאסית, אופראית, אתנית או אחרת (לג`אז, אגב, יש לעירייה פסטיבל נפרד במתכונת דומה). הוא נכון לשיתופי פעולה ולשילוב מקרי-פסנתר של אותם אמנים ויוצרים מוכרים ומתחילים ובעלי פוטנציאל מוכח או בלתי מזוהה עדיין, שמודעים לערכו ומכירים בחשיבותו. ו”הדרישה” לשלב זמרים “מזרחיים” היא לא כדי לרצות את ים-תיכוניותם, אלא ליהנות מיכולתם, מיצירתם, ממעמדם ובעיקר מנכונותם, לנסות משהו אחר.

רק בודדים, פחות מאצבעות כף יד אחת, הסכימו לקונספציה. עד כה, רק זהבה בן ואייל גולן השכילו להבין מה התרומה שעשויה לצמוח להם מהשתתפות בפסטיבל. כי כשיוצרים הפקת מקור, מיוחדת לפסטיבל, מחויבים לחשוב אחרת. וגם להשקיע. ובהכללה גסה, הזמר הים-תיכוני (ומנהלו-אמרגנו שדבוק לעורפו) לא מתלהב, לשון המעטה, להשקיע באירוע חד-פעמי. הוא רוצה לדעת “מה ייצא לי מזה?”, בעיקר במובן של תשלום מזומנים. וכזה, כמעט אין ב”הפסנתר מארח”. להיפך. יש עבודה, השקעה ומאמץ, עיבודים חדשים, פגישות וחזרות שנמשכים-נפרסים על פני שבועות ארוכים, אם לא חודשים, קודם ההכרזה על תכנית הפסטיבל. וכיוון שלא בטוח כי האתגר החשוב שבהתנסות אמנותית אחרת, יניב פירות כלכליים לטווח רחוק, הנכונות למאמץ, שעלול להתברר כחד-פעמי, אינה נלהבת.

אך גם הידיעה שהם ופטרוניהם, לא משכילים לראות קדימה, אינה פוטרת מניסיונות הידברות מחודשים מדי שנה. וגם מיצירתיות וחשיבה מאומצת מצד הניהול והייעוץ האמנותי של הפסטיבל. עמיר בניון, לצורך העניין, הוא לא “מזרחי”, גם לא שרית חדד (למרות שמאוד נשמח למאמץ כזה מצידה). מועמדים ראויים לשכנוע הדוק יותר יכולים להיות מרגלית צנעני (דמיינו אותה עם פסנתר), קובי פרץ ואולי ליאור נרקיס, שגם הוציא תקליט חדש. ואם יוצרים צעירים כמו שים אדרי (אשתקד), איה כורם, יסמין אבן ואריק ברמן (השנה) מקבלים במה בפסטיבל, למה לא סגיב כהן, שיר לוי או ארז אלגרבלי? גם הם זמרים-יוצרים מבטיחים שקרובים ביצירתם למיינסטרים. לפחות ניסיונות כנים חייבים להיעשות.

זיכרון ושכחה

בחמש השנים הראשונות של הפסטיבל - ואז הוא התנהל-התקיים בראשית האביב - התארח “הפסנתר מארח” בחללים שבבניין עיריית תל-אביב-יפו. זה היה גימיק מקורי ומוצלח, שהביא לאינטימיות יוצאת דופן בין- האמנים והמופעים לבין הקהל. בין החללים: חדרי הישיבות של העירייה, לשכת ראש העירייה, אולם הכניסה, חללים שבין פירי המעליות, ואפילו אחת ממעליות הבניין (!).

משיקולים שונים, לאו דווקא מוכחים של כדאיות כלכלית, הועתק הפסטיבל לשכונת נווה צדק (והועבר מהאביב לסתיו). גם למרכז סוזן דלל יש ייחוד וקסם בלתי-מבוטלים. הוא מאפשר לקהל רב יותר לחזות במופעים, במיוחד המרכזיים, הנחשבים למבוקשים יותר. מופעים שיכלו לקבל, במקרה הטוב, את הבמה של אולם הישיבות הייצוגי של העירייה (במרכז ענב שעל גג גן העיר), ובמקרה הטוב פחות, את אוהל האירועים שהוקם אד-הוק בחזיתו של הבניין.

מרכז סוזן דלל מאפשר תנאי עבודה מסודרים ונוחים יותר, אמצעי שליטה, בקרה ואבטחה טובים יותר, אך גם דורש הוצאות גדולות וגבוהות יותר. ואין מה להשוות בין תנאי הצפייה, הישיבה והנוחיות של הצופים בו, לבין בניין העירייה (שהצטיין בעיקר באפשרויות ההגעה, החניה - היקרה אמנם - והגישה). ובכל זאת, דווקא בקשיים שעורר הפורמט המקורי, הייתה לוויית חן מחוספסת, ראשונית ואחרת, ותרשו לי להתגעגע אליהם, באופן הכי אישי.

ואם כבר נימה אישית ובניין עיריית תל-אביב, אי אפשר שלא לתהות, לכאוב ולכעוס על אובדנם הרגעי (או המתמשך?) של הזיכרון וההיגיון בעירייה ובמחלקה למופעים שלה. דווקא עיריית תל אביב, שבחצר ביתה נרצח ראש הממשלה יצחק רבין, תורמת לתרבות הזילות וההשכחה בקיום הפסטיבל ביום הזיכרון להירצחו. ואולי ידידו, הזמר אביב גפן, שיתכבד לשיר ממש באותו מועד (2 בנובמבר, חמישי, בחצות וחצי), יידע להתנצל ולהסביר זאת טוב יותר ממערך הדוברות.


27/10/2006   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (3 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
3. יום אבל לאומי?
אסף , (29/10/2006)
2. שנה שעברה היה מדהים
נועה , (27/10/2006)
1. פניתי למרכז רבין בנושא..
טל ליהיא , (27/10/2006)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע