סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן הפקולטה למדעי המוואל
 

 
 
דנוך האבא מתנהג ככוכבו הבלתי מעורער של ההרכב, ואולי זו הסיבה שהקיף את עצמו בזמרים חסרי כריזמה. אם דנוך היה מכיר במגבלותיו, יכול היה להיות המנטור של הפקולטה, אבל הוא נוהג כאחד הכוכבים הנולדים ומנסה בכל כוחותיו לנצל את ההזדמנות לשחזור תהילה שחלפה"
המופע של הפקולטה נופל וקם, ובעיקר נופל, על ה"דיקן" רמי דנוך. עמוס אורן לא מתפעל


השם המלא הוא "הפקולטה של המוזיקה המזרחית", הרכב שהוקם בשלהי האביב האחרון על-ידי רמי דנוך.

דנוך הוא סולנה האגדי של להקת צלילי העוד המיתית שחרתה את שמה בכותל המזרח של הזמר הישראלי כחלוצה וכאחת ממכוננות המהפך שהעלה את המוזיקה המזרחית למעמדה המשפיע הנוכחי. בהרכב חברים גם בנו, רונן דנוך, ששי יעיש ובנו זוהר, וקובי שי. כולם זמרים.

"הפקולטה" הוא השם המקוצר וגם הכינוי המסחרי, בין היתר כדי למתג ולהבדיל מהפרויקט של רביבו, חלוצת הגל הנוסטלגי המחודש במוזיקה הים-תיכונית הישראלית, ומהחברים של פנחס, הרכב נוסף שמנסה לקפוץ על העגלה.

בתואר האקדמי-לכאורה שבו מתנאה ההרכב יש כוונות מוצהרות וגם משמעויות נסתרות. מצד אחד, גישה מתנשאת: אנחנו מהאוניברסיטה עאלק. ותיקים וראשונים, נושאי דגל הידענות והבקיאות, עם חותמת של ניסיון ואיכות; מצד שני, אמירה הפוכה, משועשעת ומופרכת משהו, שמפצירה לא לקחת ברצינות את החיבור בין הפופ הנוסטלגי, הקליל והשמח, לבין המסגרת הרצינית כביכול. כולה מוזיקה.

   


משחק מלים פנימי

ואולם אי-אפשר להחמיץ את היומרה החינוכית שבאה לידי ביטוי בתכנים האמנותיים, אך גם בשילוב הדורות, של שני אבות ושני בנים, העברת הלפיד כביכול.

מצד רביעי, יש גם טריק רעיונאי: אל תקראו את השם כפשוטו, פקוּלטה. תנו דעתכם שיש אפשרות נוספת, פקוֹלטה (כך לפחות מקפיד ניקוד הלוגו של החבורה בחזית הדיסק), מה שיוצר משחק מלים פנימי, דו-משמעי, של קוּל וקוֹל.
כל (ושמא קול?) זה בתיאוריה. על הבמה יש חמישה זמרים ושישה נגנים: אבי הלר בקלידים, אלי מזרחי בגיטרה מובילה, עומר ואשדי בגיטרת קצב, אושרי בוקובזה בכלי הקשה ואורי לחמי על התופים. כולם שותפים בביצוע ובהגשה של מחרוזות להיטים שמייצגות תקופות שונות.

הסוגה הזאת, מחרוזות, בלעדית כמעט למוזיקה המזרחית. הן מחברות קטעי שירים מאותם רקע, קצב ואמירה, פחות או יותר, ליצירה מוזיקלית עצמאית שתכליתה – בזכות החיבור, הרצף והזרימה – לעשות שמח, להעלות נשכחות (וגם נזכרות) ולגרום לקהל הצופה להצטרף בשירה, למחוא כף בחדווה, ואם אפשר גם לקפץ ולענטז בהנאה.

לפקולטה יש שמונה מחרוזות להפעלת בלוטות הנוסטלגיה ולהפעלת הקהל. רובן מזוהות עם שורשיו של רמי דנוך בצלילי העוד. כאילו אמר: רגע רגע, אם להיטי העבר של "הזמר המזרחי" הופכים בימים אלה לתופעה מוזיקלית סוחפת וגם מכניסה, מותר גם לי ליהנות ולהיבנות ממנה, אלא שלי, בניגוד לעולי הימים בסביבה, יש זכויות מייסדים ומבצעים. ובדין, כי אלה השירים שלי. וכשאני וחברי שרים אותם, אני מחזיר אותם אלי הביתה.



הפקולטה למדעי המוסיקה המזרחית (מקור: אתר לינקטון)

מחולל מסורת החאפלות

לא בטוח שזה מה שנאמר, אבל זאת ההרגשה, עם מחרוזות כמו "שב אל אדמתי" (שכוללת שיר מוקדם של אביהו מדינה, "שירי נהדרת", וגם שירים מאוחרים יותר כמו "הדברים היפים שבעולם" של עוזי חיטמן ו"צלצולי פעמונים" של אהובה עוזרי); מחרוזת "חסידה צחורה" (שממזרחת, בפעם המי יודע כמה, את השיר הרוסי של אלכסנדר פן ומשלבת גם לחנים יווניים שלהם כתב מדינה את "אמא אמא" ו"האסיר").

עוד בתוכנית: מחרוזת "בזוכרי ימים ימימה" (ובה גם "אני זכריה בן עזרא" של יעקב אורלנד ומשה וילנסקי, "שושנת תימן" של נתן אלתרמן ונחום נרדי ו"נעמה" של מוטי גלעדי, ג'ו עמר ושלמה רבינוביץ'); וכמובן – ההיי-לייט של צלילי העוד וסולניותו של דנוך, מחרוזת "חנה'לה התבלבלה", שמאז אמצע שנות ה-70 הפכה לסימן היכר ולסטנדרט מזרחי, ובה (נוסף לעוד שיר של אלתרמן, "אני גדליה רבע עוף", ללחנו של וילנסקי) גם "הביאני אל בית היין" (לחן של מאיר לוי לפסוקים מ"שיר השירים"), בן זוגו הבלתי נמנע. לטעמי זו עדיין המחרוזת המוצלחת והמרשימה מכולן.

המחרוזות האחרות נעות בתחום האפור, המותר לכל. כמו "שיר פרטי" (שכוללת גם את "הגיטרה" ו"חלום" שכתב אביהו מדינה והלחין משה בן-מוש, הזכור לטוב כנגן הגיטרה והמנוע של להקת צלילי הכרם, היריבה משכבר), או מחרוזת "צעד חינני" (מלים עוזי חיטמן), שגם היא ממזגת עבר רחוק ("לשכת עבודה" של ג'ו עמר) עם קרוב יותר ("שיר שמח" של מדינה ו"אהבת חיי" של ששון צנעני ובן-מוש, שמזוהה עם פריצתו של חיים משה לדרך עצמאית, אחרי שירות כסולן בצלילי הכרם).

ויש גם מחרוזת חביבה ושמחה במיוחד "של" ג'קי מקייטן ז"ל, שדרכו הצטלבה בזו של דנוך, ולא מעט גורמים במגזר רואים בו כמחולל מסורת החאפלות, שהיא אחד מעמודי התמך לגל הנהייה לאחור ולפרץ הנוסטלגיה הנוכחי. מוביל אותה "אוי אמירה" של מקייטן (הלחן הודי), ומצטרפים שניים של שלמה כישור ("ירד הערב" ו"חי מאושר", שמעניק למחרוזת את שמה הרשמי) ועוד אחד של ג'ו עמר ("נגנו לי שיר").

המחרוזת האחרונה, שגם מסיימת את ההופעה (ואת אלבום האולפן שעליו מבוסס המופע. "הפקולטה", 8:21 דקות. פדי-גרופ), כבר מרחיקה לכת במושגי מוזיקה מזרחית, אך יש בה מעין נדיבות של מנצחים. היא מיוחסת לשירי כוורת ואלון אולארצ'יק, קרויה "מחרוזת המגפיים" וכוללת את "נתתי לה חיי", "המגפיים של ברוך", "היא הולכת בדרכים" ו"בא לשכונה בחור חדש".

אם שני הראשונים הם פופ ישראלי "לבן", שני האחרונים ייזכרו כנחשונים בחיבור בין הפופ הזה לזמר המזרחי. בראייה היסטורית הם סגירת מעגל מבחינת צלילי העוד, שהיתה חלוצה בחיבור בין המוזיקה המזרחית לרוק הישראלי (בין היתר בעיבודים ובנגינת הגיטרה של יהודה קיסר). וזה חיבור שכולו הכלה.



  


מתקשה בחילוץ המאוואלים

ממש בלב המופע, יוצאת תבנית המחרוזות להפוגה קצרה ואולי להרחבה. כל אחד מחמשת הזמרים בפקולטה מקבל סולו משלו ודקות התייחדות עם הקהל. ששי יעיש, שניגן ושר עם מקייטן, מבצע את "סעידה" שלו (שכתב נועם נתנאל עבורו ב-1989). ניכר בו שעמידה בפרונט והיענות לתכתיבי בימוי (המחזאית והקומדיאנטית הדר גלרון חתומה על ההדרכה הבימתית) אינן הצדדים החזקים שלו, אבל לטעמי חתימת הקול שלו הכי ייחודית בהרכב.

רונן דנוך מפתיע עם "צליל מכוון" של יצחק קלפטר, בחירה אמיצה שנתמכת בקול חם ומחוספס. לעומתו הבחירה של קובי שי ב"רעיה" (מדינה וקלדראס) נדושה משהו, והשירה בציבור שהיא מובילה נזקפת יותר לזכות השיר מאשר לזכות הביצוע הסטנדרטי לחלוטין, על אף ששי הוא השחקן הטוב שבחבורה. מה שאי-אפשר להגיד על זוהר יעיש, שמתכבד ב"עוד יהיו ימים יפים" (מיקי מדר), ולמרות מאמציו הכנים, נשמע כחוליה הבוסרית של הפקולטה.

את הסשן הזה נועל דנוך האבא עם "ברצלונה" (של ג'ו עמר). זוהר מציג אותו כ"גדול הזמרים", ואני סבור ש-35 השנים ויותר שעברו מאז פרץ לתודעה פגמו בקולו וביכולתו. הוא מתקשה בחילוץ המאוואלים מגרונו, אך שבוי עדיין בהילת זוהרו בעבר ומסרב להכיר שחלפו השנים.

דנוך האבא מתנהג ככוכבו הבלתי מעורער של ההרכב, ואולי זו הסיבה שהקיף את עצמו בזמרים חסרי כריזמה. עמיתיו (בעיקר יעיש האב) מזכירים את שמו בחנופה פתטית וכמו בפולחן אישיות קומוניסטי. אם דנוך היה מכיר במגבלותיו, יכול היה להיות המנטור של הפקולטה, להוביל, להדריך, להיות נוכח, לקבל סטנדינג אוביישן כסולן אורח. אבל הוא נוהג כאחד הכוכבים הנולדים ומנסה בכל כוחותיו לנצל את ההזדמנות לשחזור תהילה שחלפה.

הוא משתלט על ההתרחשות, שובר את הוראות הבימוי, אם נתנו לו כאלה, והופך את המופע לחגיגה פרטית שלו. בניגוד לששי יעיש, שנראה מפרגן במעשה ובאומר לבנו זוהר, דנוך האבא לא מסוגל לעשות זאת לבנו רונן. אפילו בהצגת המשתתפים הוא לא רואה אותו, מה שמחלץ מרונן אמירה משעשעת: "אל תדאג אבא. אני מאחוריך!". תרתי משמע מבחינתו של האבא.



  

קריאות עידוד עצמיות מביכות

הגיחוך בדמותו של דנוך ניכר במיוחד ב(אי)שליטתו במלות השירים. הדעת כמעט אינה סובלת מצב שבו "כוכב" הרכב והזמר המרכזי שלו, אליבא דהפקולטה, לא יידע את השירים על בוריים. הכיצד? והרי כל התוקף של הידע האקדמי(!) הולך פארש ומושך את השטיח מתחת לרגלי היומרה.

תוסיפו לכך דיאלוגים מהוססים ורפים, קריאות עידוד עצמיות מביכות – וכל המעמד, שאמור לשדר אמינות ובקיאות, שליטה מקסימלית במכמני המוזיקה המזרחית (שהרי זאת הפקולטה, הלא כן?), אלתור ושליפה מהשרוול, נראה מגושם ומסורבל, גמלוני ומזיע, מעושה ולא אמיתי.

לפחות התזמורת מצליחה, בעיבודים קולחים וזורמים של ישי דנוך (עוד בן בשושלת) וברק רוני, ובנגינה עניינית ויעילה, לספק את הסחורה, לשמש משענת יציבה ובטוחה, ולהישאר נאמנה לצליל הקלאסי של גיטרות חשמליות שנותנות בראש כמיטב המסורת. אולם ספק אם זה מספיק להופעה של שעה וארבעים דקות.


"הפקולטה של המוזיקה המזרחית" בהופעת השקה חגיגית. צוותא תל-אביב, רביעי, 12 בדצמבר 2012


למועדי מופעים >

16/12/2012   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע